שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי נזיר · פרק 7 · הלכה 2 · Segment 5

אי מה הנבלה אם נסרחה טהור כו'. וקשה בשלמא נבלה דמעיקרא הויא ראויה לגר וכשנסרחה אזדא לה טומאת אכילה הלכך אף טומאת משא אין לה כשנסרחה משא"כ טומאת המת דמעיקרא אין לו טומאת אוכלין אף כשנסרח בטומאתו קאי עיין חולין דף ע"א וברשב"א שם:

מעתה אין נצל כר"י כו'. וא"ת אף דטומאת בשר שניתק אין לו מ"מ טומאת אהל יש לו וי"ל אף מוהל אינו יוצא אלא לאחר שנסרחה בשר ועי"ל ר"י סתמא קאמר יש לו נצל משמע אף טומאת בשר שניתק יש לו. אך קשה הא שיעורין הלכה למשה מסיני וכיון דכזית נצל הלכה א"כ פשיטא דלא ילפינן מת מנבלה לענין זה וי"ל כזית נצל אינו הלכה אלא חכמים אמרו שהנצל בשר הוא ושיעורו בכזית כשאר בשר:

אף המת אין לו רקב. בבבלי פ' דם הנדה גרסינן תניא רי"א בשר המת שיבש טהור מלטמא בכזית אבל טמא טומאת רקב. וא"ת הא מלא תרווד רקב ודאי הלכה הוא א"כ ליכא למילף רק מנבלה וי"ל היינו דמשני לא למד מנבלה אלא בשר ולא עצמות ודוחק:

או בקבר אפי' בקבר של אדם הראשון. נראה סובר ר' ינאי שאין עכו"ם מטמא אפילו במגע דכתיב וכל הנוגע בעצם אדם וכתיב ואתנה צאני צאן מרעיתי אדם אתם אתם קרויים אדם ואין א"ה קרויים אדם. מיהו כשהוא שלם מטמא דלא מעטינהו קרא אלא מעצם. לכך קאמר דבא הכתוב לרבות קברו של אדם הראשון שנקרא אדם דכתיב האדם הגדול בענקים. ואני תמה ממ"ש תו' יבמות דף סא בד"ה ממגע כו' דהאי בעצם אדם דרשינן בנזיר לענין אהל ע"ש. אף דאמרו בעצם אדם זה רובע עצמות אינו אלא אסמכתא בעלמא כמ"ש תו' בנזיר. ועוד האי מבעצם דרשינן ולא מאדם. ותו' כ' בפרקין דף נד בד"ה או בקבר כו' וצ"ע לרבנן דר"ש דלא דרש' אתם קרויים אדם או בקבר ל"ל ע"ש. ול"נ דכ"ע דרשי אתם קרויים אדם אלא דהכא פליגי רבנן משום דכתיב או בקבר לרבות קבר שלפני דיבור ש"מ שאפי' עכו"ם מטמאים באהל ואדם לשום דרשה. והא דתני ר"מ אשר יעשה אותם האדם וחי בהם כהנים לוים וישראלים לא נאמרו אלא האדם לרבות עכו"ם שעוסק בתורה הרי הוא ככה"ג. מה"א דהאדם קדריש לרבות עכו"ם ואיצטרך אדם לאשמועינן הא דכתיב ושמרתם את חקותי ואת משפטי אשר יעשה וגו' לא קאי אלא אישראל דעכו"ם העוסק בתורה הי' חייב מיתה וה"א דהאדם לרבות עכו"ם העוסק בשבע מצות דידהו כמפורש סנהדרין פ' ארבע מיתות. ומעתה אין צורך למה שדחקו תו' בפרקין וביבמות דף ס"א ועיין היטב: