שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי נזיר · פרק 2 · הלכה 10 · Segment 1

עד שבעים יום כו'. פי' בקונטרס הוא כפי' הרמב"ם אבל תו' פירשו עד שבעי' לא הפסיד כלום דמונה מאז עוד שלשים לנזירותו ולנזירת בנו ומגלח סוף ומ"ש בהג"ה שם הא דקאמר בסוגיין נולד ליום פ' סותר עשרה כו' משמע דמנין של בן עולה למנין ק' לנזירותו ע"ש. לפי פי' בקונטרס אין מכאן ראיה כלל דלעולם הוא מפסיד בנזירותו י' או עשרים יום. אך הא דאמרי' בגמרא הניח נזירותו כו' נטמא תוך י' ימים הראשונים סותר הכל כו'. קשיא להרמב"ם דהא לאו נזירותו הוא וכ"ת כיון דנזירות אריכתא הוא ה"ל כאלו נטמא תוך ימי נזירותו דא"כ קשיא נטמא תוך עשרים האחרונים אמאי אינו סותר הכל וי"ל כיון דשלמו המאה יום שנדר ה"ל כאלו כבר נשלמה הנזירות אע"ג דאין מנין הבן עולה לו דצריך למנות ל' שלאחר נזירת בנו מ"מ נשלם הנדר משא"כ בעשרים ימים האחרונים אינו סותר אלא כטומאה שלאחר מלאת א"נ י"ל לשיטת הרמב"ם דה"נ השלים נזירת בנו ובא להשלים נזירתו נטמא תוך עשרה ימים הראשונים כו'. והשתא הא דפליגי בנטמא תוך כ' ימים האחרונים אי סותר ל' או שבע דוקא קאמרי דנזירות בנו ודאי דלא סתר. וא"צ למה שדחקתי בפי' בקונטרס דהני סתירות מלבד נזירות בנו איירי. וכולא סוגיא מתפרשת יפה לפי הג"ה זו. ומכאן ראיה למ"ש הרמב"ם פ"ד מה' נזיר נטמא אחר נזירת בנו כשהתחיל להשלים נזירותו אינו סותר אלא עד נזירות בנו ע"כ. הן הדברים האמורים בסוגיין. ופסק כר"י דלעולם סותר כל נזירותו שהוא משלים שהן ל' יום ודלא כמ"ש הראב"ד ע"ש: