שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי נזיר · פרק 6 · הלכה 2 · Segment 4

משום בריה. כ' התוי"ט ומ"ש הר"ב ואין הלכה כראב"ע אלא האוכל מן החרצן והזג אינו לוקה עד שיאכל כזית אע"ג דלשון המשנה משמע דלחלק אתא שאם אכל כזית מן החרצנים פטור כו' נראה שסובר שיש בדראב"ע להחמיר שאם אכל שני חרצנים וזג חייב אע"ג שאין בהן כזית כו' ע"ש ותימא מהתי"ט שלא ביאר מנ"ל להר"ב הא שראב"ע להקל בא ולי נראה שיצא לו להר"ב מסוגיין וא"ת מנ"ל לר' בא הא דטעמו דראב"ע משום בריה ונראה דקשיא לר' בא למה לא מפרש ראב"ע מחרצנים ועד זג לחלק לחייב על כ"א בפני עצמו ואי משום דכתיב ועד והתני בסמוך דאצטריך ועד לרבות השלש שבינתים אלא ודאי טעמו דראב"ע כיון דכתיב חרצנים לשון רבים וזג לשון יחיד לאשמועינן דחייב עלייהו משום בריה שכן דרך ברייתו להיות שני חרצנים וזג. ונראה שכן דעת תוס' במתניתין ע"ש:

להביא את השלש שבינתים. עי' בקונט'. ולפמ"ש בתוס' בסמוך אין ברייתא זו קושי' אלא סייעתא לר' בא. ופי' בקונט' קשה שכ' הלח"מ פ"ה מה"נ סוף הלכה ה' כיון דמפיק ליה לבין הבינים מיתורא דועד אין בו לאו כיון דאתי מדרשא ע"כ אך דברי הלח"מ קשיא להולמם. דא"כ מאי פריך בבלי והא שייר בין הבינים הא תני ואכל ענבים דמשמע אפי' בין הבינים על כרחך לומר לאו דידיה שייר דא"כ לילקי שש וכ"כ תוס' ש"מ שלוקין אלאו דידיה. וא"ל אף שאין לוקין עליו מ"מ ה"ל למיתני בהדי אחרינא די"ל דלא קחשיב אלא הנך דאית בהו מלקות וצ"ע. ומלשון הירושלמי דקאמר להביא את השלש שבינתים נראה דהא דקאמר הבבלי בין הבינים היינו המאכל שבין חרצנים לזג וקאמר השלש שבין החרצן והזג וכן פירש"י ודלא כמ"ש תוספות דהיינו ענבים קטנים וא"ת היינו גוף הענב ממש כבר תירצו תוספות דאיירי במלקט האוכל מבין החרצן ע"ש:

אף עלין ולולבין במשמע. עי' בקונט'. וקשה לל"ק הא כבר חשיב לעיל בברייתא ללאו מכל אשר יעשה וגו' ולל"ב קשה הא בין הבינים מועד מרבינן ולא מכל אשר יעשה לכך נראה דגרסי' תני בשם ר"א כו' ול"ג והא. וקשיא ליה על דר"א הא כתיב יין ושכר וכמ"ש בקונט' לכך קאמר ר"א כר"י וא"ל דגרסי' והא תני וקושית הש"ס ל"ל עד להביא השלש הא כבר שמעינן מדכתיב חרצנים וזגים וכדדייק בסמוך דהא ודאי לראב"ע אין חרצנים וזג מיותר דהא איצטרך ללמד דבעינן שני חרצנים וזג. אך נראה דיש לקיים הגירסא שלפנינו דתני בברייתא חרצנים וזג להביא השלש שבינתים ולא מועד יליף וקאמר והתני בניחותא שכן תני בשם ר"ל וכדמסיק דלדידיה אייתר חרצנים וזג. וא"ת הא איצטרך חרצנים וזג לחלק וי"ל א"כ ה"ל לכתוב חרצן וזג וכ"כ תוס':

רבי ליעזר כר"י כו'. וא"ת הא אמרינן פי"א דתרומות א"ר פריגודי דקסרין ר"א כר"י ולא רובה מיניה וי"ל סובר ר' פריגודי ר"א מיעט וריבה דריש ומחרצנים ועד זג דריש כראב"ע כדאמרינן בבבלי בסוגיין וא"ת כיון דחרצנים ועד זג לר"א לא הוי פרטא נימא דר"א דריש ליה בפרט וכלל יין ושכר פרט מכל אשר יעשה כלל ונעשה כלל מוסיף על הפרט ומרבינן כל מילי אפילו עלין ולולבין וקושיא וו קשיא טפי על הבבלי ויש לומר היינו ממעטינן מפרט דבר דלא דמי כלל לפרטא דהיינו עלין ולולבין ומרבי' מה דדמי ליה בחד צד דהיינו ענבים שהתליעו שהיו פרי מעיקרא: