שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי נזיר · פרק 6 · הלכה 1 · Segment 12

כל נותני טעם אין איסור והיתר מצטרפין כו'. עיי' בקונט'. כ' רש"י חולין פ' גיד הנשה דף צח ע"ב טעם כעיקר דרבנן והכי שמעינן ליה לר' יוחנן בע"ז כל שטעמו ולא ממשו אין לוקין עליו והא דילפי' פסחי' פ"ג מנזיר ומשרת ליתן טעם כעיקר ס"ל לאמוראי בתראי דאסמכתא בעלמא היא ולאו מילף הוא דה"ל נזיר וגיעולי עכו"ם ב' כתובים הבאים כאחד א"נ גיעולי עכו"ם חידוש ומשרת להיתר מצטרף' לאיסור ע"כ ותו' הקשו מדר"ע מוקי למשרת להיתר מצטרף לאיסור ולקי ש"מ לרבנן דמוקי ליה למשרת לטעם כעיקר נמי דאורייתא ע"ש. נראה דסברי לרש"י אף בנזיר טעם כעיקר דרבנן ותימא הרי מפורש בדבריו דנזיר וגיעולי עכו"ם ב' כתובים ולא שייך לומר ב' כתובים אלא בדבר דאורייתא. אלא ודאי הא דקאמר רש"י אסמכתא בעלמא היא היינו הא דילפי' מנזיר אינו אלא אסמכתא וצ"ע. ומ"ש תו' עוד הא דא"ר יוחנן בע"ז דף סז טעמו ולא ממשו אין לוקין עליו היינו במינו. וקשה הא מפורש בסוגיין דאפילו בשאינו מינו אינו לוקה דאל"כ מאי קאמר חוץ מנזיר הא נזיר בשאינו מינו איירי דהא משרת בשאינו מינו משמע וכדאר"ע ששרה פיתו ביין ובכה"ג אף בשאר איסורין לוקה אלא ודאי כמ"ש. ונראה הא דאמרי' בע"ז לר"י טעמו ולא ממשו אסור ואינו לוקה עליו איכא לפרושי דקאי אהיתר מצטרף לאיסור וכדאמר ר' בא בר ממל בסמוך. מיהו הך שמעתתא בע"ז ר' אבהו בשם ר' יוחנן אמרה ובפסחים א"ר אבהו בשם ר"י בכל התורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מנזיר. משמע דתרי מימרות הן והך דהכא אטעם כעיקר קאי וכר' זעירא דבסמוך דהך דפסחים כר' בא אתיא. וא"ל אף בנזיר איירי בששרה ענבים בענבים וכדאמרי' לקמן בסוגיין דזה ודאי לא שייך בשאר איסורים ללקות עלייהו אלא משום לאו דמשרת לחודי'. ואני תמה ממ"ש תו' שם בשם הר"י מאורליינש ר' יוחנן ס"ל כר"ע דיליף טעם כעיקר מגיעולי עכו"ם וליכא אלא עשה לכך קאמר דאין לוקין והא דקאמר בירושלמי דערלה אר"י כל נותני טעם אין לוקין עליהן חוץ מנזיר י"ל דבהיתר מצטרף לאיסור איירי והכי איתא בהדיא בפסחים ובנזיר כו' ע"ש. הרי מפורש כאן דר"ז ור' בא פליגי בהאי דר' יוחנן אי איירי בעיקר או בהיתר מצטרף לאיסור מיהו אף ר' בא מודה דטעם כעיקר אסור ולוקה וכמש"ל. ועוד אי ס"ד בגיעולי עכו"ם ליכא אלא עשה הא דגרסי' בפסחים ובנזיר ור"ע טעם כעיקר מנ"ל ומשני מגעולי עכו"ם. וכ' תוס' דטפי מסתבר לאוקמי משרת לטעם כעיקר מלהיתר מצטרף לאיסור ע"ש. קשה מנ"ל לר"ע לאוקמי משרת להיתר מצטרף לאיסור הא איכא לאוקמי לטעם כעיקר וללאו. וקושיא זו קשיא נמי לרש"י שכתב משרת להיתר מצטרף לאיסור וטעם כעיקר דרבנן ואפי' בנזיר. וזה דלא כסברת הש"ס וצ"ע. ומ"ש תו' דאף רש"י מודה דטעם כעיקר ממש דאורייתא ולא איירי אלא טעם כל דהו קאמר כו' והאריכו להקשות עליו ע"ש ותימא ה"ל להקשות מדבריו אדבריו דל"ל למימר והא דילפי' בפסחים כו' אסמכתא כו'. טפי הל"ל דמשרת לטעם גמור קאתי והכא בטעם כל דהו איירי. אלא ודאי השתא מפרשינן דאיל הוה חמשים ותשעה נגד זרוע בשלה וילפי' מהתם דעד ס' הוה עדיין טעם אבל יותר מזה אין בו טעם ואפי' מדרבנן. והשתא כל הסוגיא אתיא כהוגן. ותו' דחקו בזה לומר דלפעמים יוצא חוץ מרוטב ע"ש א"כ מעיקרא לא ה"ל למילף שיעורא מהתם וצ"ע:

ומה ת"ל וכל משרת כו' אלא שאם שרה כו'. בקונט' הגהתי דלפי הגי' שלפנינו קשה למה לא הביא ראיה מר"ע דמתני' מאי קאמרת דאיכא לפרושי שיש בפת כזית יין וקמ"ל דהבלוע מצטרף א"כ אף מברייתא אין ראיי'. אלא ודאי כמ"ש בקונט' ועיקר סייעתא דמהך ברייתא שמעינן דאף בכל האיסורין טעם כעיקר ודלא כר"ז וכדמסיק. וא"ת כיון דמוקי משרת לטעם כעיקר היתר מצטרף לאיסור בנזיר מנ"ל וי"ל מוכל דריש ליה. וא"ת הך ברייתא תקשי נמי לר' בא ניליף כל האיסורין מנזיר לענין היתר מצטרף לאיסור כמו דילפינן מיניה טעם כעיקר וי"ל סובר ר' בא דחטאת ונזיר שני כתובין הן לענין היתר מצטרף לאיסור ואין מלמדין והכי מסיק הבבלי לר"ע. ותוס' כתבו דף לו ע"א בד"ה אין כו' אס"ד דמוכל דריש היתר מצטרף לאיסור מאי פריך לקמן ממאי דהאי משרת להיתר מצטרף לאיסור הוא דאתי לימא אנא מוכל דרשית כו' ע"ש נראה די"ל אף הך ברייתא דדרשת משרת לטעם כעיקר באו ממשרת גופא יליף דהא איצטרך משרת שחייב אמשרה בפני עצמו וכמפורש בסמוך משא"כ בכל האיסורין אלא מכל יליף ופריך שפיר: