שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי נזיר · פרק 1 · הלכה 1 · Segment 3

ולוקין עליהן. כתבו תו' בסוגיין וא"ת ולמ"ד לשון שבדו חכמים איך יביא קרבן הא מביא (קרבן) [חולין] לעזרה ואומר הר"ר יחיאל לא לענין קרבן קאמר אלא לענין מלקות ע"כ. ונראה שראייתו מסוגיין וכ"כ תו' נדרים דף ג' דרבינו יחיאל אמר דבירושלמי מפורש בהדיא למ"ד לשון שבדו חכמים לאו לענין קרבן קאמר אלא לענין מלקות. וא"ת א"כ מאי קאמר אע"ג דר' יוחנן אמר אין לוקין כו' הא לא קאמר אלא למ"ד לשון שבדו חכמים ור' יוחנן קאמר לשון נכרים הם כמפורש בבבלי נדרים דף י' וי"ל הירושלמי לשיטתו דלקמן בסוגיין מפורש דר' יוחנן הוא דאמר לשון חכמים הם. ובס' אורח מישור כ' למאי דאמרי' בבבלי דף כט דקסבר ר"ל חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא ליתא לקושיית תו' ע"ש. ול"נ דסיפא דמתני' הרי עלי צפרים פליג ר"מ ואמר ה"ז נזיר משמע דברישא מודה ואס"ד דרישא לא אתיא אלא כמ"ד חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא ה"ל לאפלוגי גם ברישא דהא ר"מ אית ליה חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא כמפורש בבבלי פסחים דף כב. וכ"ת הא דקאמר הש"ס התם היינו לר' אבהו ואיכא למימר ר"ל כחזקיה ס"ל דפליג התם אר' אבהו ליתא דודאי אף לחזקיה סובר ר"מ חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא ולא פליגי אלא דלחזקיה אף לר"י הוא דאורייתא כמפורש שם בגמרא דף כג. גם בבבלי קידושין דף נז ע"ב מפורש דר"מ סובר חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא. ולפמ"ש תו' לקמן דף כט ח"א בד"ה ה"ג כו' מפורש דהגירס' אר"ל משום ריב"ח ע"ש א"כ י"ל דר"ל סובר חולין שנב"ע דאורייתא דהרבה סתמות כמ"ד דאורייתא והתם משמיה דריב"ח קאמר וליה לא ס"ל. ואף רבא סובר דר"י אית ליה חשב"ע דאורייתא. דאמר נדרים דף יט ע"ב גבי כרי היינו טעמא דר"י כל שספיקו חמיר מודאו כו' ע"ש. ואס"ד דרבנן מאי חמיר מודאו הא אף בספק יכול לגלח ולמיתי קרבן. ואף ר' יוחנן הכי ס"ל דר"י סובר חשב"ע דאורייתא כדמוכח בבבלי בפרקין דף ח' ע"א ע"ש ועמש"ל סס"ה. וקשה בגמרא מוכח דפלוגתייהו דר"מ ורבנן אף לקרבן מדפריך לקמן דף ג' ע"ב מכדי חיישי' קאמר דלמא צפרי נדבה קיבל עליו. ומאי פריך הא ר"מ נמי ל"ק אלא משום חומרא דומיא דרישא ואינו. מביא חולין לעזרה אלא ודאי דאף ברישא איירי אפי' לקרבן ודוחק לומר אי משום חומרא אפי' מלקות ליתא ומתני' איירי במלקות. דהיא גופא מנ"ל הא י"ל דלמלקות נמי לא איירי. וא"ת לתי' תוס' דאינו מביא קרבן על הכינייין למ"ד שבדו חכמים איך ס"ד דש"ס בבלי נדרים דף י' ע"ב דב"ש וב"ה דפליגי בכינויי כינויין פליגי בפלוגתייהו דר"י ור"ל אי כינויין לשון חכמים הן או לשון שבדו חכמים. מ"ט לא פליגי בכינויין עצמן ולענין קרבן וממילא משתמעי פלוגתייהו לענין כינויי כינויין וי"ל דניחא להו לפלוגי בכינויי כינויין כי היכי דלפלוגי נמי בנדרים דליכא קרבן. גם המסדר הש"ס תני נדרים קודם נזיר:

אע"ג דרי"א ספק נזירות מותר כו'. עמש"ל ספ"ה:

אפי' אמר שאזכיר פת כו'. אין זה פליג אשמואל דאמר שבועות דף כו גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו ומסיק בבבלי שם גמר בלבו להוציא פת חטין והוציא פת שעורים אינו כלום דהתם סותר בפיו מה שגמר בלבו ואפילו הוציא פת סתם דאיכא למטעי דפת שעורים קאמר סד"א דלאו כלום משא"כ כאן שאמר שמחדש הלשון והנה הוא קורא להנזיר פת ואמר הריני פת ודאי דמהני שהרי פיו ולבו שוין ולא גרע מידות. ועמש"ל בד"ה נזיק כו'. ונראה דהך סוגיא דפריך אם במתכוין כו' לא קאי אלא למ"ד לשון חכמים אבל למ"ד לשון אומות הן היא גופא קמ"ל דלא בעינן שיקבל עליו הנזירות בלשון הקדש דוקא וכן משמען דברי הרמב"ם. ולכך לא דקדקו בבבלי בזה דאמרי' התם בנדרים דר' יוחנן הוא דאמר לשון אומות הן: