שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי נזיר · פרק 8 · הלכה 1 · Segment 3

בשפחה חרופה מאי אית לך כו' וקשה מנ"ל דפליגי חכמים אר"מ בשפחה חרופה. וגדולה מזו גרסי' בבבלי כריתות דף יב ע"ב אר"ל מודה ר"מ לחכמים בשפחה שנים אומרים לו בעלת והוא אומר לא בעלתי מהימן דאי בעי אמר להו לא גמרתי ביאתי ותו אמרי' התם א"ר ששת מודה ר"מ לחכמים בנזיר שא"ל שנים נטמאת והוא אומר לא נטמאתי פטור דאי בעי אמר נשאלתי על נזירי. ואפשר דקושי' הירוש' דהל"ל ומודו חכמים לר"מ בשפחה חרופה ובנזיר כי היכי דאמרי' ומודים חכמים לר"י ואי איתא לסברת הבבלי הל"ל ומודה ר"מ לחכמים וא"ל דאמרי' בסמוך לרשב"ל יכול לומר אונס הייתי בבעילה ובבבלי ארשב"ל הטעם מפני שיכול לומר לא גמרתי די"ל חדא מתרתי קאמר מיהו בבבלי ר"פ הבא על יבמתו משמע דאין שייך אונס כשפירש בבעילה דאמרי' התם אמר רבא אין אונס לערוה שאין קישוי אלא לדעת ואף די"ל רבא ה"ק אם אנסוהו עכו"ם שיבא על הערוה ויודע שאי אפשר לו אם לא יתקשה חייב למסור עצמו דאין קישוי אלא לדעת וכ"כ תוס' שם אבל איכא אונס ע"י כשפים. מ"מ סוגי' דהתם לא משמע הכי דא"כ איכא אונס ביבמה ע"י כשפים ע"ש. ועמ"ש יבמות פ"ו ה"א בתו' בד"ה עד כו' אדברי הלח"מ פ"ט מה' שגגות:

בנזירות מה אית לך כו'. וא"ת אמאי לא משני שיכול לומר נשאלתי על נזרי כדמשני בבבלי וי"ל סובר הירוש' כמ"ד נדר ברבים אין לו הפרה א"כ יכול לומר מודים חכמים לר"מ כשנזר ע"ד הרבים שאינו נאמן לכך משני שיכול לומר תנאי היה בלבי. ומדסתם הבבלי משמע דלעולם מודה ר"מ לחכמים בנזיר ש"מ דסובר אף נדר שהודר ברבים יש לו הפרה. והכי קי"ל. וכ"ת עדיין קשה לא ה"ל לסתום דהא קי"ל נדר על דעת רבים אין לו הפרה י"ל הא מסקינן גיטין פרק השולח הני מילי לדבר הרשות אבל לדבר מצוה יש לו הפרה והתרת נדר נזירות מצוה דהא חוטא מיקרי:

תנאי היה בלבי כו'. וקשה דתניא בתוספתא (ומביאה הר"ש טהרות ספ"ה) אמרו לו נדרת והוא אומר תנאי היה בלבי אינו נאמן משהגיעוהו אמר תנאי היה בלבי נאמן א"ל נדרת והוא אומר לא נדרתי משהגיעוהו אמר תנאי היה בלבי אינו נאמן ופירש הרמב"ם פ"ב מה' שבועות משהגיעוהו היינו. משהעידו עליו שנשבע או נדר אומר תנאי היה בלבי אינו נאמן. והכא בודאי איירי שהעידו עליו שנדר א"כ אינו יכול לתרץ דבריו עוד לומר לא נדרתי אלא בתנאי ודוחק לומר הך ברייתא אתיא כר"מ דעדיין תיקשי לן דברי הרמב"ם דהא איהו פוסק כחכמים וכמש"ל. ואין סברא לומר דפליג אהירושלמי מיהו לפי' הר"ש ניחא שכתב משהגיעוהו היינו שא"ל דברים וסימנים שלא היה יכול להעיז פניו ולהכחישו ע"כ. וכאן איירי בשלא חזר מדבריו כלל. ואף לסברת הרמב"ם י"ל שאני התם שא"ל מעיקרא ואח"כ רודה לדבריהם ואמר שתנאי היה ואינו מתרץ דבריו הלכך אינו נאמן. והא דקאמר בסמוך תנאי בדברים ואין תנאי בשבועות. קשה הא נדר ושבועה שוין דבעינן פיו ולבו שוין א"כ כי היכי דמהני תנאי בנדר דנזיר ה"נ ראוי דליהוי מהני בשבועות וצ"ע:

תחול עלי נזירות אחרת. וא"ת ל"ל שיחול עליו נזירות אחרת נימא לאחר שאטמא יתבטל כל נזירותי וי"ל כיון דאומר לא נטמאת הנה הוא צריך להביא קרבנות נזיר טהור ואי לאו דקאמר שכך קיבל שתחול עליו נזירות אחרת היה אסור להביאן. אך קשה ממ"נ אם הוא ממתין להביא קרבנות נזירות טהרה כפי זמן נזירתו מעת שאמרו שנטמא וכדי טהרתו א"כ ל"ל לומר שכך התנה מתחלה שתחול עליו נזירות אחרת הא בידו לקבל עליו נזירות אחרת מזמן ההוא ואי בשאינו ממתין א"כ איך הוא מקריב קרבנותיו הא מכחיש את העדים. ואם נאמר דמטעם מגו דאי בעי אמר הכי נאמן השתא נמי נאמן ניחא. אבל כבר הקשו תו' כריתות דף י"ב ע"א בד"ה או דלמא כו' אפירוש זה ומסקי דהטעם דמתרץ דיבוריה וכ"נ מדברי הרמב"ם וצ"ע:

הא כל כו'. עי' בקונטרס ועוד יש לפרש ואתיא כי האי דא"ר בא כו' כלומר שיכול לומר סבור הייתי שאין זו שבועה ומסיק הא כל הדברים אינו יכול להתנות והיכי מצי להתנות ולומר בתנאי שאין זו שבועה: