שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי נזיר · פרק 6 · הלכה 9 · Segment 7

ושניהן למדין מזרוע בשלה. כתב הרשב"א בחי' חולין דף צח תמיהא לי כיון דמאיל ילפינן אמאי לא בעינן טפי דהא איכא מיא דבקדרה מבשל ליה ודחק הרבה ומסיק א"נ י"ל בכל ענין התיר הכתוב אפי' בשלו בלא מים ועשאו צלי קדר דליכא מיא ע"כ. ולמ"ש לעיל בסמוך בד"ה או שלקן כו' לדעת הרמב"ם דשליקה היינו בלח מים תנן באיל היה מבשל את השלמים או שלקן ש"מ שהיה מבשלן בלא מים ושפיר משערינן בששים ובמאה:

את מוציא את הזרוע מן העצמות. כ' הר"ש פ"ה דתרומות לפי הירושלמי עצם הזרוע נמי מצטרף עם האיל לבטל בשר הזרוע וליכא אלא מאה בין הכל ופליג אבבלי פ' ג"ה דקאמר למ"ד במאה בשר בהדי בשר משערינן משמע דאפי' עצמות דהיתר אין מצטרפין. ושמא איידי דנקט בשר בזרוע נקט בשר באיל ולאו דוקא ע"כ וכ"כ הרא"ש פ' ג"ה בשמו. ולא ידעתי מאי מספקא ליה איך תיסק אדעתין שפליגי הירושלמי והבבלי בדבר רחוק כזה בשיעור כל העצמות ואל תאמר שמועטים הם שהרי הבשר שבזרוע הוא מועט וכמ"ש הר"ן שם בזרוע יש עצם הרבה ובשר מועט שהכתף אינו בכלל זרוע. וכבר אמרנו שהעצמות בהדי בשר הם ששים נגד בשר ועצמות שבזרוע ע"כ לומר שהעצמות שבאיל הם חלק שלשים שבאיל לפחות. והשתא דאתיא להכי נראה דמ"ד מאה סובר שאף העצמות שבזרוע מצטרפין להיתר דאל"כ למה לא קאמר בשר בהדי בשר ועצמות כדאמר לאידך מ"ד אלא ודאי דלא נטעה לומר בהדי עצמות של איל לחודא כמו לאידך מ"ד וכאן אף עצמות שבזרוע מצטרפין להיתר ועמ"ש בסמוך:

טינופת של תרומה מהו שתצטרף עם החולין כו'. הדא אמר כו'. כ' הרא"ש פ' ג"ה ותימא לי כיון דטינופת של תרומה מצטרפת עם החולין להעלות התרומה אמאי תני בברייתא אין טנופת של תרומה מצטרפת עם התר מה לאסור את החולין לישמעינן רבותא טפי דמצטרפין עם החולין להעלות את התרומה אלא ודאי מתוך הברייתא משמע דאין טנופת של תרומה מצטרפת לא לאיסור ולא להיתר וכן מדתני אבל טנופת של חולין כו' משמע דוקא של חולין אבל לא של תרומה ע"כ. ולי קשה עוד דהל"ל בקצרה טנופת של תרומה מצטרפת עם החולין דה"ל רבותא ולא היה צריך להאריך. וביותר יש לתמוה שזה ג' פעמים איתא סוגיא זו בירושלמי כאן ופ"ה דתרומותו פ"ק דערלה ותמיד מסדר בעיא דרב ביבי אהך ברייתא ואיך נאמר דברייתא פשיטא דאין מצטרפין לכך נראה דבעיא דר"ב היא בשניכר טינופת של תרומה לעצמו כעצמות שבזרוע ומיבעיא ליה מי מצרפין אותו לחולין וברייתא איירי בשאינו ניכר לעצמו וקליפין דא"ר הונא נמי איירי בשנפרדו הקליפין מן האיסור וניכרין לעצמן. ופ"י דתרומות גרסי' ר"ח בשם חנינא הירק והקליפין והמים מצרפין א"ר זעירא ואיסור מתוכן אר"ה קליפי איסור מעלין את ההיתר ופי' הר"ש ואיסורו מתוכו כלומר דאין משערין ביצה האסורה אלא לפי האוכל שבתוכה חוץ מן הקליפה ע"כ. וכמה רחוק הוא פי' וה ממשמעות הש"ס. ולפמ"ש ניחא דקאר"ז הא דמצרפין קליפות האיסור דוקא כשנפרד האיסור מתוכן שהקליפות ניכרים לעצמן אבל בלא"ה אין מצרפין. וראיה מבוררת מהא דגרסי' פ"ה דתרומות תני טינופת של תרומה כו' הדא אמרה טנופת של תרומה מצטרפת עם חולין להעלות את התרומה סאה תרומה שנפלה למאה אין אתה מוציא זונין טנופת שבה לפחות ממאה את מוציא זונין טנופת שבה. ולשיטת הרא"ש תימא איך מייתי הא דר"ה בין הנך שתי ברייתות הא פליגי אדר"ה אלא כמ"ש דבברייתא בתרייתא קאמר דאף פסולת תרומה מצטרפת ודוקא כשהוא מוציא הטנופת שבתוכה אבל כשלא הוציא מתוכה אין מצטרפת. ודע אף שחילוק זה דבר חדש הוא לגודל החומר שבו דבר נאה ומתקבל הוא:

הדא אמרה טנופת של תרומה כו'. כ' הרמב"ם פי"ג דתרומות אין פסולת התרומה מצטרפת עמה לאסור החולין אבל פסולת דחולין מצטרפת עם החולין להעלות התרומה וכ' הראב"ד יותר מזה אמרו בירושלמי פסולת התרומה מצטרפת עם החולין להעלותה וכ' הכ"מ מדאמרי' פ' ג"ה למ"ד עצמות האיסור מצטרפות עם האיסור עצמות ההיתר עם ההיתר ש"מ דפליג אירושלמי ועוד בירושלמי גופא במחלוקת היא שנויה ע"כ. ודברי תימא הן הא ודאי הרמב"ם אינו סובר כהך מ"ד דהא פסק פסולת התרומה אינה מצטרפת ודוחק לומר דסובר כאידך מ"ד בשר בהדי בשר ובשר דקאמר הש"ס לאו דוקא כמ"ש הר"ש מיהו עצמות דחולין מצטרפין אבל לא עצמות איסור מצטרפות לחולין שלא להרחיק פלוגתייהו דמנ"ל לחלוק על הירושלמי בלי טעם הא ודאי מצטרפות כמ"ד במאה ס"ל גם הא דקאמר בירושלמי במחלוקת שנויה אינו דאין חילוק בפלוגתייהו בין הבבלי לירושלמי וצ"ע: