שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי נזיר · פרק 5 · הלכה 1 · Segment 9

מודה ר"י בערב כו'. במתני' דערכין תנן וכן היה רשבג"א אף הערב לאשה בכתובתה ומגרשה ידיר הנאה כו'. לפום ריהטא נראה רשב"ג כר"ח דאמר צריך להדיר תנאה. מיהו נראה דרשב"ג כר"י והא דאמר וכן היה רשבג"א כו' לאו לענין הדרת הנאה קאמר אלא כמה דר"י אומר דוקא בהקדש הוא דא"צ להדיר הנאה אבל לא בהדיוט. דאס"ד סובר ר"י אפי' בהדיוט ליתני הדיוט דאין שאלה וכ"ש הקדש. דאי להודיעך כחו דר"א ודאי כחא דהיתירא עדיף. והא דארשב"ג אף הערב כו' מדקאמר אף אין ראיה דכר"א ס"ל אלא ה"ק אף הערב אפי' אינו קבלן צריך להדיר הנאה דסובר ערב דכתובה משתעבד. ולית הלכתא כוותיוה כמפורש בבבלי ב"ב דף קע"ד ברישא דהך דתנן רשבג"א בין ערב בין קבלן אם יש נכסים ללוה לא יפרע מן הערב. דסובר ערב וקבלן שוים וכן היה רשבג"א לענין הדרת הנאה נמי ערב וקבלן שוין. ודלא כמ"ש הנ"י והתי"ט ע"ש. והכ"מ כ' פ"ז מה' ערכין הל' י"ז משום דרשב"ג אתי כר"א דאמר אף משמע דפשיטא ליה בהקדש דחיישינן לקנוני' וקיי"ל כל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו ע"כ. ותימא הא ערב כ"ש הוא מהקדש דמסברא אין אדם עושה קנוניא גם יש שאלה להקדש א"כ אי כר"א ס"ל לא שייך אף ועוד מאי ראיה מייתי מהא דכל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו. הא סיים בה חוץ מערב והיינו רישא דהך. וה"ה ערב דסיפא ותדע הא מפורש בש"ס ערכין וב"ב דערב דכתובה לא משתעבד. ודוחק לומר דערב דקארשב"ג היינו קבלן. דהא ערב דתנן ברישא היינו ערב ולא קבלן סיפא נמי וכ"נ מדברי הנ"י שם. וא"ת הא ודאי לית הלכתא כר"י דר"ה דוקא בש"מ אמר אין אדם עושה קנוני' אבל לא בבריא ואי כר"י אפי' בבריא נמי לא י"ל ר"ה לא איירי אלא בשאמר לאחר שהקדיש הלכך דוקא ש"מ אבל בשעה שהקדיש לעולם נאמן ופלוגתא דר"א ור"י בשעה שהקדיש. והכי דייק לשון המשנה בערכין דתנן המקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה כו' משמע שהי' גלוי לכל בשעה שהקדיש שיש עליו כתובת אשה. והשתא ש"מ לד"ה לא חיישינן לקנוניא אבל בריא לר"א אפי' בשעה שהקדיש אינו נאמן וקאי מיעוטא דר"ה בין בשעה שהקדיש בין לאחר שהקדיש ולר"י קאי מיעוטא דוקא אלאחר שהקדיש אבל בשעה שהקדיש אפי' בריא נמי לא חיישינן לקנוניא. ודלא כמ"ש תו' ערכין דף כג בד"ה אלא כו' ובד"ה בשאלה כו'. וא"ת לדעת המקשה דאף בבריא קאר"ה קשיא לר"ה גנובי גנבי למה לך לימא הלכה כר"י י"ל היא גופא קמ"ל פלוגתייהו באדם עושה קנוניא להקדש. מיהו הרמב"ם פ"ז מה"ע מחלק בש"מ בין שאמר בשעה שהקדיש לאחר שהקדיש. ומפרשים דר"ה דוקא בשעה שהקדיש איירי ופסק כוותיה וע"ש בכ"מ ובלח"מ. מיהו דברי הרמב"ם צ"ע שכ' הלכה י"ח וכן אין נאמן לומר אחר שהקדיש מנה לפלוני עלי כו' בד"א בבריא אבל בחולה שהקדיש כל נכסיו ואמר בשעה שהקדיש כו' נאמן ע"כ מדכ' בד"א בבריא שמעינן דרישא וכן אין נאמן לומר אחר שהקדיש כו' בבריא איירי ודוקא לאחר שהקדיש אבל בשעה שהקדיש נאמן א"כ מאי איכא בין בריא לחולה. וכ"נ דעת הראב"ד ודלא כמ"ש הכ"מ ועיין ח"מ סי' רנ"ה בש"ך וצ"ע:

מה אר"י במתנה כו'. בפוסקים לא הזכירו דין מתנה. ונ"ל טעמייהו דמסיק בש"ס בלוקח דא"צ לידור בהנייה מכדי מידע ידע כל חד וחד איכא עליה כתובה אמאי ניזיל נזבון איהו דאפסיד אנפשיה. ודוקא לוקח אבל מתנה דלא שייך הך טעמא צריך לידור אך אין ראיה משם די"ל בלוקח פשיטא ליה דא"צ לידור אבל במתנה מיבעיא ליה. יתדע דהא בסמוך פשיט בבע"ח א"צ להדיר הנאה ובמתנה מיבעיא ליה. ועמ"ש בסמוך:

נישמעינה מן הדא כו'. וקשה איך נפשוט איבעיא דמתנה מבע"ח הא ודאי יש לחלק ביניהם דב"ח איהו דאפסיד אנפשי' משא"כ במתנה ונ"ל דהיינו טעמא דנפק עובדא כרב אחא שאין הטעם משום דיכול לחזור ולגבות אלא משום דאפסיד אנפשיה ויש ליישב בדוחק דה"ק השתא ב"ח דלא שייך עין יפה א"צ להדיר הניי' כ"ש מתנה מאי קאמרת שאני בע"ח דאפסיד אנפשיה דידע שיש עליו כתובה ה"נ בשנתן המתנה ידעו הנותן והמקבל שיש עליו כתובת אשתו ואדעתא דהכי יהיב ליה. ויותר נ"ל דה"ג בעל חוב מאי נשמעינה מן הדא כו'. ובאמת בעיא דמתנה לא איפשיטא ועמ"ש בסמוך:

עבדה לון תכשיטין. ב"ב פ"י הגירסא יחזיר ויעבדינון מטלטלין. ופי' הרא"פ מטלטלין דכתובה לא משתעבדי לבעל חוב ע"כ. ולא ידענא מאי מטלטלי דכתובה דקאמר אי מטלטלי ששיעבד לכתובתה אמאי לא גבי מינייהו ואי במטלטלי שהכניס לשום בנדונייתה ודאי דגבי' מינייהו. אלא ודאי במטלטלי שנעשו לצרכה והיינו תכשיטין דקאמר הכא גם לא דק להגיה הסוגיא על נכון ולא הרגיש בטעיותיה: