שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי נזיר · פרק 4 · הלכה 3 · Segment 4

רש"א אם אמרה לא נתכוונתי כו'. לפום ריהטא מכאן ראיה למ"ש תו' דף כב בד"ה ת"ש כו' ואומר מהר"ף לר"ש אפי' ואני לבד מפרשים דבריה כאלו אמרה בפי' לא נתכוונתי אלא להיות כמותה ובהא פליגי ר"ש ורבנן. ודלא כמ"ש שם בשם ר"י דלר"ש צ"ל בפי' מתחלה ואני אהיה כמותך כו' דא"כ מאי קאמר ולא נתכוונתי כו' משמע דאמרה השתא שכך היתה כוונתה. וכ"נ מדברי הש"ס בסמוך. מיהו אחר העיון נראה דאף ר"י לא פליג אלא אי לא אמרה היא שכך היתה כוונתה אנן לא מפרשינן דבריה לומר שכך היתה כוונתה. ודבריו נראין דהא אמרינן מפני שאמרה הא לא אמרה כו' משמע דבאמירתה הדבר תלוי. ומסוגיין קשיא למ"ש לעיל בסמוך בד"ה מפני כו' דואת סתמא משמע כתולה נדרו בנדריו וכ"מ דברי הש"ס לעיל. דאף לפי' מהר"ף היינו דוקא לר"ש אבל רבנן פליגי. גם לפי' תוס' בבבלי דף כב ע"ב בד"ה אביי נמי קשה ע"ש. ודוחק לאוקמי סתמא כר"ש ודלא כרבנן וי"ל מתני' או ברייתא איירי במפרש דבריו ואמר לכך נתכוונתי להיות כמותה וניחא בין לפי' מהר"ף בין לר"י. דלמהר"ף לא פליגי ת"ק ור"ש אלא בשלא אמרה ולר"י לא פליגי ת"ק ור"ש כלל ואינו אלא מפרש דבריהם כמפורש בדבריו. אך קשה מאי פריך בבלי דף כב ע"ב מתני' וברייתא אהדדי לוקמי חדא מינייהו במפרש וחדא בסתם וצ"ע: