שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי נזיר · פרק 4 · הלכה 6 · Segment 6

מליקת העוף שלו מהו שתיאכל. נראה דסובר ריב"ח הא דמדיר בנו בנזיר לא הלכה הוא אלא מטעם חינוך לכך מיבעיא ליה אמליקתו דקרבנו אינו אלא מדרבנן וכ"ה בבבלי. ומסוגיין נראה דגי' ר"ת עיקר רשב"ל אמר משום ריב"ח. מיהו הלשון משמע קצת דאמור' הוי. ולפום סוגיין משמע דס"ל לריב"ח חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא. וקשה למה לא קשיא ליה קרבנות טהרה איך מביאין הא הוו ספק חולין שנשחטו בעזרה ובמתני' מפורש דאב מביא קרבנותיו כדתנן החטאת תמו' וי"ל ה"ה דה"מ למפרך הכי אלא עדיפא ליה למפרך מיניה וביה. כ' הרא"ש פ' ג"ה וכן ר' יוחנן בנזיר גבי האיש מדיר את בנו בנזיר סובר חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא ע"כ. ואין אני רואה לזה שום הוכחה בגמרא ודאי דלר"ל מוכרחין אנו לומר דסובר חשב"ע לאו דאורייתא אבל לר' יוחנן אין הכרח. ול"נ ראייה ממכלתין בבלי דף ח' דחזקיה ור' יוחנן סברי דלר"י חשב"ע דאורייתא דאמרי' התם ר' יהודה מתיר. בספק נזירות בדבר שספיקו חמור מודאי. ופ' רש"י ותו' שם דטעמו כיון דאין לו תקנה דמספק אסור להביא קרבנותיו דה"ל חולין בעזרה וכ"כ המפרשים נדרים דף יט. וכן אמר רבא התם. והא דאמר רב אשי נדרים שם ההיא רבי יהודה שאמר משום ר"ט היא ע"ש א"כ אין משם ראיה י"ל סתמא דבבלי ספ"ה משמע דליתא לדרב אשי וע"ש בתו' אלא כו'. ועוד לפמ"ש הר"ן שם בנדרים לא אמר רב אשי אלא בנזיר שמשון אבל באידך מודה דסובר רבי יהודה דספק נזירות להקל. ועוד הא סתמא תנן במס' טהרות ספק נזירות להקל והיינו מטעם דאין לו תקנה דאי אפשר להביא חולין בעזרה. וכ"ת ר"י סובר חולין שנשחטו בעזרה דרבנן אסור לכך אינו יכול להביא קרבן. דהא בסוגיין בבבלי מפורש דריב"י סובר חשב"ע דרבנן ואפ"ה סובר כדי לקיים מצות חינוך דרבנן דחינן הך איסורא דחשב"ע ומביאין קרבנו ואוכלין אותו. מיהו לזה י"ל דוקא הכא הוא דשרי דהם אמרו והם אמרו אינהו אסרו חשב"ע והם התירוהו גבי חינוך אבל בספק נזירות אמרי' לא מעייל נפשיה לספיקא אפילו לעבור אאיסורא דרבנן וא"ל א"כ הקילו חכמים אדאורייותא דמדאורייתא הוה נזיר ומכח גזירת חכמים אינו נזיר דאין זה קולת חכמים אלא לאחר תקנתם אמרי' מסתמא לא קיבל על עצמו נזירות. אך דוחק לומר כן דהעמידו דבריהם במקום מצוה וטפי יש לנו לומר דבכה"ג התירו חכמים כי היכי דמצינו שהתירו משום מצות חינוך. וכ"כ המ"ל ה"נ פ"ג הלכה יח בד"ה תו תנן התם כו' למ"ד הקפת כל הראש דרבנן בדבר דליכא תקנתא לא גזרו רבנן ע"ש. לכך נ"ל קסברו חזקיה ור' יוחנן ורבא לרבי יהודה חשב"ע דאורייתא ופליגי אדר' אבהו בבבלי פסחים דף כג ע"ב. והיינו דקאמר התם ב"ק דף עג לימא קסבר ר' יוחנן חשב"ע לאו דאורייתא. ר"ל א"כ קשיא דידי' אדידי'. ועיין בלח"מ פ"ב מה' שחיטה. ובס' ע"י קידושין דף נח ועמש"ל פ"א ה"א:

וישטחו להם שטוח. עיין בקונטרס. בבבלי יומא פ"ח דף עה משמע דהך דרשא אינה אסמכתא. דגרסי' התם תני משמיה דר' יהושע בן קרחה אל תקרי שטוח אלא שחוט מלמד שירד לישראל עם המן דבר הטעון שחיטה א"ל ר' יוסי וכי מכאן אתה למוד שטעון שחיטה והלא כבר נאמר וימטר עליהם כעפר שאר כחול ימים עוף כנף ותניא ר' אומר וזבחת כאשר צויתך מלמד שנצטווה משה על הושט ועל הקנה ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה כו'. לפום ריהטא קשיא ל"ל לר' יוסי לאתויי קרא דוימטר וגו' הא בקרא מפורש דירדו להם שלוי' וכיון דמר' שמעינן דעופות צריכין שחיטה ממילא אין צריכין לדרשת ריב"ק וי"ל דמקרא ה"א דשלוים היו מין חגבים שאינן טעונין שחיטה אבל מקרא דוימטר שמעינן דשלוים היינו מין עוף וקשיא ליה שפיר. הא מיהת שמעינן דדרשא גמורה היא דאי אסמכתא היא לא שייך למיפרך קרא ל"ל ועוד אי אסמכתא היא איכא למימר דדריש מתורת משה ואינו צריך למידק מכתובים דשליו מין עוף הוא. אבל אי דרשה גמורה היא קשיא ליה שפיר לדבריך הלכתא ל"ל: