שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי נזיר · פרק 8 · הלכה 2 · Segment 10

אבל דברי חכמים לעולם הוא בחלוטו כו'. וקשה הא ודאי כלו ימי חלוטו כשהביא ציפרים ונעשה לו כדין מצורע ביום טהרתו והכי הל"ל לעולם הוא בימי ספירו כו' וטובא איכא בינייהו בין ימי חלוטו לימי ספירו וי"ל ודאי שאין עליו חומרת ימי חלוט ולא קאמר לעולם הוא בחלוטו אלא לענין זה שאסור בקדשים עדיין כמו שהיה בימי חלוטו. אך קשה מ"ש דפליגי בנזיר שנצטרע בספק בכל ספק מצורע איכא נמי הך פלוגתא אי אשם מעכב או לא וי"ל באמת פלוגתייהו דבן זומא וחכמים בכל ספק מצורע. והיינו דתניא בתוספתא לדברי בן זומא כלומר דפליג בספק מצורע וסובר דיש לו תקנה אשם אינו מעכב. והרמב"ם פ"י פוסק כבן זומא וסיים בה אבל האשם והעולה אינן מעכבין לא בתגלחת הטומאה ולא בתגלחת הצרעת. וכתב הראב"ד אינו כן שהאשם לד"ה מעכב מלמנות נזירות טהרה ובגמ' מקשה והא בעי אשם ומשני ר"ש היא כו' ע"ש ולפ"ז לרבנן דפליגי אר"ש אין לוה תקנה כדאמרי' בסוגיין. ובכ"מ ולח"מ דחקו מאוד לתרץ ע"ש. והמעיין בסוגיין יראה שאין דבריהם מחוורין. ונראה בבבלי מסוגיין פריך והא בעי אשם ומשני ר"ש היא דאמר למחרתו כו'. וקשה כיון דלית ליה תקנה אף רבנן מודו. וכן משמע זבחים דף ע"ו ע"א היכא דלית ליה תקנתא מודו רבנן. אע"ג דהתם קאי אחתיכות שכבר נתערבו ולמה לא יאכל מהן ביום הראשון הא איהו לא קעביד מידי לפוסלו אדרבא הוא מתקן כל מאי דאפשר ואין זה מביאן. מ"מ אין לחלק והיינו דאמרי' ס"ל מי שהיה טמא דף צ"ח ע"ב ורבנן דאמרי אין מביאין קדשים לבית הפסול היכי עבדינן לפסח שנתערב בבכורות בשלמא אשם אית ליה תקנתא ברעיי' אבל בכור לית ליה תקנתא ע"ש ברש"י ומאי פריך דלמא סברי חכמים דלית להו תקנתא אלא ירעו עד שימותו דאין מביאין קדשים לבית הפסול. אלא ודאי הא דאין מביאין אינו אלא חששא שמא יוותר ומשום הך חששא אין דוחין מצוה דאורייתא. ופריך ורבנן דפליגי אר"ש דמתני' דאמר חבורת כהנים יאכלו ש"מ דאית להו תקנתא אחריתי דאל"כ אף רבנן מודו דעבדין כר"ש והכא נמי איך נדחהו לאדם זה מכמה וכמה מצוה דאורייתא. וביותר קשה לרבי יוחנן דקאמר דברי חכמים לעולם הוא בחלוטו וכו' משמע דאין לו תקנה עולמית והא ודאי דחינן הא דאין מביאין מקמי פסח דהוא עשה שיש בה כרת ואי לא יחריב אשמו אסור בפסח. וגדולה מזו כ' תו' פסחים דף פט ע"א בד"ה הני מילי כו' ותימא וכי בשביל דשמא יהיה נותר יכנס לידי ספק כרת כו' ע"ש כ"ש הכא דאיכא ודאי כרת. וכ"ת התם בעידנא דמביא לידי ספק נותר מקיים עשה דכרת משא"כ כאן שהרי כ' תו' פסחים דף נט ע"א בד"ה אתי כו' עשה דחמיר כגון פסח דוחה עשה דקיל אפילו לא מקיים עשה דחמירבעידנא דמיעקר עשה דקיל ע"ש. וי"ל דה"נ קאמר לעולם הוא בחלוטו עד שיניף האשם דהיינו עד הפסח שאו עשה דכרת דחי ליה. אך קשה אף שאר מצות כגון קרבנות דנזיר טהור ואכילת קדשים וביאת המקדש ראוי שידחה ספק שמא יוותר. וא"ל הא דמשני הבבלי ר"ש היא ר"ל דעבדינן הכא כר"ש דמייתי ומתני כיון דלית ליה תקנתא דהא מפורש בתוספתא לעיל דפליגי חכמים אר"ש בספק זה. והמחוור כדעת הרמב"ם שהאשם והעולה אינן מעכבין לרבנן ור"י בנו של ריב"ב פליג וסובר אשם מעכב. והא דפריך והא בעי אשם הכי קאמר וברייתא דתניא בה דבעי אשם ר"ש היא א"נ למ"ד אשם מעכב פריך א"כ לא יהא תקנה לספק מצורע ומשני ר"ש היא ורבי ישמעאל כר"ש ס"ל א"כ יש לו תקנה ע"י תנאי וזה עיקר. וא"ת מנ"ל להרמב"ם דאשם אינו מעכב אדרבא מסתמא. יש לנו לומר דמעכב כדאמרי' מנחות פ"ק דף ה' אר"פ שאני הלכות מצורע דכתיב בהו הויה הלכך סדרו מעכב כ"ש דכל הכתוב בו מעכב וי"ל כפרה שאני דתניא ת"כ פ' מצורע ועשה הכהן את החטאת וכפר מה ת"ל לפי שנאמר והעלה הכהן את העולה ואת המנחה המזבחה יכול יהי כולם מעכבים אותו ת"ל ועשה הכהן את החטאת וכפר מלמד שהכפרה בחטאת ע"כ. וניחא נמי הא דהוה קשיא לן מהא דתניא מנחות שם הקדים חטאתו לאשמו לא יהא אחר ממרס בדמו אלא תעובר צורתו ותצא מבית השרפה. וכ"פ הרמב"ם פ"ק מה' מחוסרי כפרה. א"כ איך יקריב חטאת בלא אשם ולפמ"ש י"ל דוקא אסדרו קפיד קרא אבל אי לא הקריב עולה ואשם כלל אינו מעכב ור' ישמעאל סובר מקשינן אשם לחטאת דכתיב כחטאת כאשם. ולית ליה לחלק בין מכפר למכשיר עמש"ל בסוגיין בתו' בד"ה וטעון כו' ובק"א כ' ואשם בכלל חטאת הוא לענין זה שחטאתו ואשמו מעכבין והכי משמע פ' משקלי עלי ע"כ נראה דדייק מדלא הזכיר הת"כ אלא העולה והמנחה וליתא דדוקא בעולה ומנחה איכא למטעי דמעכבין כיון דכתיב בהו כפרה אבל גבי אשם לא כתיב כפרה. ועיקר כמ"ש דוקא חטאת הוא דמעכב אבל לא אשם ועולה ומנחה. ומ"ש ככ"מ שם בד"ה ומ"ש שהעולה אינה מעכבת היינו עולת העוף שמביא המצורע עני ונזיר טמא ותמיה לי אע"פ שאינה מעכבת למה לא יביאנה ויתנה עליה ע"כ ותירץ הלח"מ לא הצריכו להביא ולהתנות בדבר שאינו מעכב ע"כ. ותימא לי הרי מפורש בדברי הרמב"ם שמתנה על עולת המצורע שאומר אם מוחלט הייתי הראשונה חובת מצורע וזו חובת נזירות טהרה הרי שמביא עולת מצורע ומתנה. ולא קשיא להכ"מ אלא על עולת נזיר טמא. וכן מבואר בדבריו שבלשון יחיד הוא שונה אותה. ודלא כמו שהבין הלח"מ שגם על עולת מצורע קשיא ליה. ובאמת קושיא גדולה היא מה יחסר לו לשון התנאי אחרי שאינו צריך להוסיף להביא עולה בשכבר הוא מביא ארבע עולות ומ"ש הלח"מ אמאי לא קשיא ליה מאיל השלמים דנזיר אמאי לא מייתי ליה בתגלחות הראשונות ע"כ דברי תימא הן הא שלמי נזיר צריכין לחם ובלחם אי אפשר לעשות תקנה כמ"ש תוס' מנחות דף ק"ה ע"ב בד"ה ונאכל כו' ע"ש גם מ"ש תו' זבחים דף ע"ו ע"ב ועוד א"כ בשלמים ה"ל למיתני תנאי או למיהוי שלמי נדבה או שלמי נזיר לענין מורם מהן דבהאי חזה ושוק ובהאי זרוע בשלה ע"כ דברי תימא הן דהא משום זרוע בשלה אין שלמים יכולים לבוא על תנאי דהא זהו היתר הבא מכלל איסור הוא כדאמרינן לעיל פ"ו ואי שלמי נדבה הן אסור. ועוד משום לחם וכמ"ש. ואפשר לומר דר"ל א"כ בשלמים נמי ה"ל למיתני ובשלמי נזיר אי אפשר להתנות כדכתיבנא ואיך תני דמייתי שלמים בתגלחת האחרונה ודוחק וצ"ע. מיהו בעיקר הדין שכ' הרמב"ם שאומר אם מוחלט הייתי ראשונה חובת מצורע כבר תמהו עליו הא אין למצורע עולה בתגלחת ואיך יקדימנה קודם חיובו דכ' הכ"מ וי"ל הא דאין המצורע מביא קרבנו אלא אחר תגלחת השניה היינו החטאת אבל העולה אף אם יביאנה קודם תגלחת שניה אין בכך כלום ע"כ. ואין לזה שום טעם. ואף שלפום ריהטא היה נ"ל שיש לו ראיה מהא דפסחים דף נט אמר רבא שאני עולת מצורע דרחמנא אמר והעלה הכהן את העולה שהעלה כבר. אבל דחוי' היא דהתם לא קאמר אלא אם העלה ביום הבאת קרבנותיו העולה קודם לחטאת עלתה לו דסד"א תהיה כתיב לומר שסידורו מעכב כמ"ש לעיל בחטאת מ"ל בעולה אין סידורו מעכב וכ"כ תו' שם אבל להקריבה קודם זמנה זו לא שמענו והלח"מ כ' שהרמב"ם כתב פי"ח מה' מעה"ק וכן מצורע ששחט חטאתו ואשמו תוך ימי ספירה פטור שעדיין לא נראו בעלי קרבנות אלו לכפרה אבל אם שחטו עולותיהן בחוץ בתוך ימי ספירה חייבין שהעולה דורון היא והחטאת והאשם אין עיקר הכפרה לכך כתב רבינו דעולה דתגלחת הראשונה עולה לעולה דסוף ימי הספירה דהוי כאלו הקריבה תוך ימי הספירה דבדיעבד הוי קרבן ע"ש שהאריך ותימא הרי כוונת הרמב"ם מבוארת כיון דהבעלים אינן בני כפרה אינן מתקבלים בפנים חטאתו ואשמו לא לחובה ולא לנדבה הלכך אין חייבין עליהן משום שחוטי חוץ אבל עולה דדורון הוא אם מקריבה בפנים תוך ימי הספירה אע"פ שאינו עולה לשם חובה דורון מיקרי הלכך חייבין וכ"פ רש"י זבחים פ' בתרא אבל שתעלה לחובה לא. והרמב"ם בעצמו שפי' המשנה זבחים שם פ' שאם הקריב העולה אחר שהקריב החטאת חייב אבל לא תוך ימי הספירה הלכך נראה שטעות נפל בספרים ובמקום עולת מצורע צ"ל עולת נזיר טמא וניחא הכל ואין להאריך וצ"ע:

למה לא מצינו כו' דתנינן תמן כו'. וקשה מאי ראיה מייתי ממתני' התם איכא תקנתא ברעייה משא"כ כאן וי"ל ודאי הירושלמי לית לי' לחלק בין ישלו לאין לו תקנה וכמ"ש בסמוך ולא קשיא ליה אלא על האשם שלא ידחה וכמ"ש בקונטרס: