שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי נזיר · פרק 9 · הלכה 2 · Segment 1

בין כך ובין כך כו'. עיי' בקונט'. והר"ב פי' הא דגמרי שאין טומא' התהום סותר' דוקא אם נודע' אחר התגלחת. לפ"ז מצי לאוקמי מתני' אף כרבנן דאע"ג שאין התגלחת מעכב מ"מ הכי גמירי דטומאת התהום סותרת אא"כ נודע לאחר הגילוח והתי"ט כ' מדברי הר"ב משמע דלרבנן הוא דקאמר הכי דלר"א לא איצטרך לגמירי אלא טעמיה משום דס"ל בעלמא חגלחת מעכב ע"כ. וא"נ דהא טומאת התהום הלכה היא בנזיר ואי לאו דגמירי דנודע קודם הגילוח אף טומא' התהום סותרת לא היינו יודעים כלום. וכ"כ תוס' דף סג ריש ע"א ע"ש ואף די"ל לר"א הכי גמירי דסותרת אא"כ נודע לאחר טהרתו. היינו הך ולא קפיד הר"ב בדבר. אך קשה אי לרבנן נמי סותרת אא"כ נודע אחר הגילוח מיהו הא דתניא תוספתא דפרקין (ומביאה רש"י פסחים פ' כיצד צולין) נודעה משהקריב קרבנותיו אינו סותר אמאן תרמיי' דהא אף לרבנן סותרת עד לאחר הגילוח. גם מ"ש התי"ט אהא דפי' הרב שם בפסחים נזיר שנודע לו בטומאת התהום לאחר שהביא קרבנותיו א"צ להביא קרבן טומאה ע"כ דבריו שלא בדקדוק אי כר"א הל"ל לאחר הגילוח ואי כרבנן הל"ל אחר שנזרק עליו אחד מן הדמים ע"כ. ולדידי דברי התי"ט תמוהים הלא דברי הר"ב מדוקדקים דהא מפורש בבבלי פסחים דף פא ע"ב דאפי' נודע לו קודם זריקה אינו סותר. לכך כ' הר"ב דבהקרבה תליא מילתא. וכ"ה לשון התוספתא והא דתנן רש"א כיון שנזרק עליו אחד מן הדמים הותר הנזיר לשתות יין כו' משמע דוקא נזרק. הא לא נזרק לא. ודאי שכן הוא שאסור ביין עד אחר זריקה דבעי' מעשה יחידי דהיינו זריקה אבל נודע לו טומאת התהום אחר שחיטה א"צ להביא קרבן טומאה וזורקין הדם אע"ג שנטמא בטומאת התהום. אך תו' כ' בסוגיין דף סג ע"א בד"ה מאן תנא כו' תימא פ' כ"צ אמר מר בר רב אשי טומאת התהום מרצה אפי' נודע לו קודם זריקה ואמאי הא קודם זריקה לרבנן מעכבת כקודם גילוח לר"א והכא משמע דבר המעכב סותר לכ"ע וי"ל בפסח איירי שאין שם גילוח ולכך מהני השחיטה דכל העומד ליזרק כזרוק דמי אבל תגלחת מצוה בפני עצמה היא ע"כ לפ"ז עדיין קשיין דברי הר"ב. שכ' בנזיר בהבאת קרבנותיו הדבר תלוי. מיהא נראה שהר"ב תופס עיקר תי' השני שכתבו תו' טומאת התהום מרצה אף קודם זריקה אבל לא על התגלחת. דתי' הראשון קשה טובא חדא מאי דוחקי' דמר בר רב אשי למוקמי מתני' דפסחים כמ"ד כל העומד לזרוק כזרוק דמי ועוד אס"ד שחיטה איקרי מעשה א"כ אפי' נשחט עליו אחד מכל הקרבנות יהא מותר לשתות יין ולהטמא למתים דהא ר"ש הוא דדריש ואחר ישתה הנזיר יין אחר מעשה יחידי כמפורש בבבלי דף מו ונאמר שחיטה הוה מעשה יחידי דר"ש הוא דאמר כל העומד לזרוק כזרוק דמי ועוד הא מר בר ר"א אמתני' דפסחים קאי ועלה קאמר לא תימא נודע לו לאחר זריקה כו'. ומתני' בנזיר ועושה פסח איירי ואיך יסתום דבריו כל כך ועוד מדפריך הבבלי פסחים על מר בר ר"א מהא דתני לנזיר ועושה פסח טהור דמשמע להבא ש"מ דנודע בו לפני זריקה מרצה הרי מפורש דאף בנזיר לפני זריקה מרצה. ודוחק לומר דנקט להבא משום עושה פסח ולא משום נזיר וראיתי שבס' א"מ הרגיש בזה. ואף לפמ"ש בסמוך להבא טהור היינו שמותר להקריב קרבנות בטומאה אין לומר דבנזיר נקט לשון להבא שמותר להקריב שאר קרבנות בטומאה דנראה פשוט אף דטומאת התהום אינה סותרת ומותר לשתות יין אחר שנזרק עליו אחד מן הדמים מ"מ אסור להקריב שאר קרבנותיו עד שיטהר כדתנן לעיל ס"ו מי שנזרק עליו אחד מן הדמים וחכמים אומרים אינו סותר ולכשיטהר יביא שאר קרבנותיו וכתבו תוס' והר"ב אבל זבחים שהקריב משנטמא ודאי סותר דקרא קפיד שיהיו קרבנות נזיר כולן בטהרה ועמ"ש לקמן בסמוך והדברים ברורים. והא דגרסי' בבבלי פסחים דף פא אמר מר בר ר"א ל"ש אלא שנודע לו לאחר זריקה דכי איזריק דם שפיר אזדריק אבל נודע לו לפני זריקה לא מרצה מיתיבי המוצא מת מושכב לרחבו של דרך לתרומה טמא לנזיר ועושה פסח טהור וכל טמא וטהור להבא הוא. ה"פ מדתני טהור משמע אפי' לאחר שנודע לו הוא טהור והא ליתא דהא טמא ודאי הוא אלא שהציץ מרצה על מה שנקרב ולא על להבא אלא ודאי בשנודע לפני זריקה איירי וקאמר טהור הוא להבא לענין זה שזורקין עליו את הדם. וא"ל בנזיר נקט לשון להבא שמותר לעשות שאר קרבנותיו בטומאה כיון שכבר נזרק עליו אחד מן הדמים בטהרה. דאחר שכבר גמר טהרתו למה יביא קרבנותיו בטומא' וכמ"ש בסמוך. ונראה שזה כוונת תו' שם בד"ה אלא כו' ע"כ איירי לפני זריקת שום דם דלאחר שנזרק אחד מן הדמי' אפילו טומא' ידועה אינה סותרת וכיון שאין כאן עוד סתירה מהיכי תיתי להתיר בטומאת התהום שיקריב שאר קרבנות בטומאה דהא ריצוי דטומאת התהום אינה אלא שאינו סותר. והמהרש"א כ' שם אדברי תו' וצ"ע ממתני' כיון שנזרק אחד מן הדמי' אינו סותר בטומא' ידוע' ה"ל להקשות אלישנא קמא ע"ש. ותימא הא ודאי לישנא קמא קמ"ל אפילי נטמא תוך מלאת בטומא' התהום ונודע לו אחר זריקה אבל אם נטמא בטומא' ידועה תוך מלאת אפי' נודע לאחר זריקה הזבח פסול. ולפי מה שהבין בדברי תוס' ה"ל להקשות אדבריהם דלא דמי' כלל ואין מקום לדבריהם ומהא דבעי רמי בר חמא בסוגיין דף סג ניטמא בתוך מלאת כו' ע"ש אין להוכיח דאף בטומאת התהום בעינן שנטמא לאחר הזריקה דהא ודאי אם נודע לאחר הזריקה אינו סותר בטומאת התהום. ואף רש"י שפירש בעיא דרב"ח אפילו נודע לאחר הזריקה הא מפורש בדבריו דרב"ח מתני' לא שמיע ליה. ובאמת פירושו דחוק דלא שמיע לרב"ח מתני' דפסחי' ונזיר. ופי' תו' דנזיר עיקר (ואף שיש לי פי' אחר בגמ' דנזיר אין להאריך כאן) מ"ש המהרש"א עוד שם לר"א אע"ג דתגלחת מעכב מ"מ גילח קודם זריקת שום דם אינו סותר בטומאת התהום ע"כ דברי תימא הם דהא בטהור לגמרי תנן גילח על זבח פסול תגלחתו פסולה ש"מ אם גילח קודם שחיטת הזבח תגלחתו פסולה כ"ש בטמא שתגלחתו פסולה. ועיקר קושיתו לאו כלום דודאי מר בר רב אשי לא קאמר אלא אליבא דרבנן דעלה דמתני' דפסחי' קאי דאתיא כרבנן דלר"א לאו בריצוי ציץ תליא מילתא דהא אין הציץ מרצה על התגלחת כמ"ש תו' שם בפסחים וכן מפור' בסוגיין דף סג ע"א בד"ה מאן תנא כו' ע"ש והרמב"ם כ' פ"ו מה' נזירו' ואם עד שלא נודע לו שנזרק עליו אחד מן הדמים נודע לו שהוא טמא בטומא' התהום סותר הכל. וכ' הכ"מ ויש לתמוה דפוסק דלא כמסקנא דמר בר רב אשי ואפשר שטעמו מדאר"י מתני' ר"א היא דאמר תגלחת מעכב א"כ ה"נ לרבנן שזריקת הדם מעכב מלשתות ביין ה"נ דסות' וכ"כ תו' ע"ש. ותימא א"כ תיקשי מתני' למר בר ר"א דהא ע"כ צריך לאוקמי מתני' כר"א או שיאמר מתני' ככ"ע דאף רבנן סברי דקודם גילוח טומא' התהום סותר' דהכי גמירי וכרבא א"כ קשיא פשיטא כמאן אמר לשמעת'. ותו' כתבו דבריהם בדרך קושיא אבל לא שתהא סברא קיימת והלח"מ תי' דעת רבינו לא אמר מר בר אשי אלא בפסח דליכא תגלחת אבל לא בנזיר לכך בנזיר תלה הדבר בזריקת דמי' ובפ"ו מהק"פ כ' מי שעבר בדרך ומצא מת מושכב לרוחב הדרך כו' ה"ז טהור לפסח ושוחט ואוכל את פסחו הרי כ' שם דאפילו קודם זריקה מרצה וכ"כ פ"ד מה' באה"מ אלא ששם כ' שמרצה בדיעבד ובפסח כ' ששוחט לכתחלה וכבר דקדק כן הכ"מ שם ע"כ. ודבריו תמוהים הרבה. חדא הרי סוף פ"ט מה' נזירו' כ' הרמב"ם מת שהי' מושכב לרוחב הדרך כו' ועבר שם נזיר ה"ז טהור ע"כ א"כ תיקשי דידי' אדידי'. אלא ע"כ לומר ספ"ט לכך הוא טהור דמת מושכב הוי ספק כמפורש בדבריו שם א"כ גם מפסחי' ל"ק שהרי גם שם מפורש בדברי הרמב"ם דוקא בספק טמא שוחט ואוכל אבל נטמ' בודאי בטומא' התהום כ' מי שעשה הפסח בחזקת טהור ואח"כ נודע לו שהי' טמא בטומא' התהום אינו חיי' בפסח שני ע"כ. ועוד כבר אסיקנן לעיל שיש לדקדק הרבה אתירוץ תו'. ומ"ש הכ"מ עוד פ"ו מה"נ דשייך למיתני לשון להבא בנזיר אחר שנזרק עליו אחד מן הדמי' לענין לזרוק עליו שאר דמים ולגלח ע"ש תימא הא אין היתר בדבר אלא שהציץ מרצה ולמה להתי' להקריב בטומאה שאינ' צריכה הרי יכול להמתין עד אחר הזאת שלישי ושביעי ולהקריב שאר קרבנותיו ועמש"ל. ואפשר שהרמב"ם לישנא דמתני' דפסחים פ' כיצד צולין נקט דתנן הפסח שנזרק דמו כו' מפני שאמרו הנזיר ועושה פסח הציץ מרצ' כו'. וכל זה דחוק. ונראה דקשי' עוד לשיטת הרמב"ם פ' מהק"פ דברייתא דתניא מצא מת מושכב לרחבו של דרך כו' איירי שנטמ' בספק בטומאת התהום הלכך טהור אפילו לשחוט עליו לכתחל' אבל בשנטמא בודאי אסור לשחוט לכתחלה. א"כ מאי פרי" הש"ס למר בר ר"א מהך ברייתא הא מר בר ר"א בטומאת ודאי איירי דהא קאי אמתני' וגם מצריך ריצוי הציץ וברייתא טהור לגמרי קאמרי. לכך נראה דסובר הרמב"ם בתר דמייתי הש"ס סיפא דהך ברייתא דתני בד"א במהלך ברגליו כו' דמוכח דבספק איירי וכמ"ש הכ"מ פ"ו מהק"פ הדרינן לקמיית' דלישנא קמא דמר בר ר"א עיקר ודוקא נודע לו לאחר זריקה הציץ מרצה אבל לפני זריקה לא מרצה. ולכך השמיט הא דמר בר ר"א בלישנא בתרא ותפס עיקר לישנא קמא ותירוץ זה נ"ל עיקר ונכון וברור. גם בבבלי פסחי' דף פ' ע"ב משמע הכי דמוקי רב שילא לרישא דמתני' הפסח שנזרק דמו כו' דאיירי אפילו נודע לו קודם זריקה ומציעתא נטמא הגוף איירי לאחר זריקה ואי סיפא נטמא טומאת התהום נמי לפני זריקה איירי קשיא רישא וסיפא בלפני זריקה ומציעתא לאחר זריקה. ועמ"ש בירושלמי בתו' פסחים פ"ז ה"ז בד"ה מתניתא כו'. ועמ"ש בסמו' בתו' בד"ה קל כו' ובד"ה עובד כו':

נמצא משוקע כו'. כ' הרמב"ם ספ"ו מה"נ ירד להקר טהור עד שידע שנגע. וכ' הלח"מ בד"ה נמצא כו' כיון דרבינו פוסק פ"ו מהק"פ היכא שהאהיל ודאי בטומאת התהום טמא א"כ היכא שירד להקר ל"ל שנדע שנגע הרי ודאי האהיל במערה כו' ודוחק לומר דאיירי הכא במערה פתוחה ואין לה אהל ע"כ. ואין כאן קושיא כלל שהרי מבואר פ"ו מהק"פ דאם נטמא ודאי בטומאת התהום אינו טהור לגמרי אלא מהני ליה טומאת התהום שיהא הציץ מרצה. ועמ"ש לעיל בסוגיין בד"ה בין כך כו'. גם מאי דנ"ל דוחק דמתני' איירי במערה פתוחה. הרי בסוגיין מבואר דמתני' איירי בפתוחה. ומהתימא שלא עיין בסוגיין וצ"ע: