הקדמות לתלמוד הבבלי · זבחים · הקדמה למסכת זבחים

עבודת הקודש בבית המקדש (הקרויה בדברי חכמים ״עבודה״ סתם) היא מיסודי התורה, ואחד משלשה עמודים שהעולם עומד עליהם¹אבות פ״א מ״ב.. למן ראשיתה מימי היות אדם על הארץ²בראשית ד, ג-ד. וראה ע״ז ח, א. שבת כח, ב. ועד לחזרתה לעתיד לבוא³ראה ישעיה ב, ב. וראה רמב״ם ספר שופטים הלכות מלכים פי״א ה״ד.. ואף שחרב בית המקדש, והלכות הקרבנות נעשו כ״הלכתא למשיחא״⁴זבחים מה ,א ועוד. לא חדלו לעסוק בהם בעיון רב, עד שיש בידינו תלמוד שלם לסדר קדשים⁵לפנינו מצוי תלמוד לסדר קדשים רק בתלמוד הבבלי. אבל יש מן הראשונים המעידים כי היה תלמוד ירושלמי לסדר זה, אלא שלא נשתמר, ואולי אבד לגמרי..

מסכת זבחים, הקרויה בתלמוד עצמו ״שחיטת קדשים״⁶סנהדרין נא, ב ועוד. עוסקת בביאור מקיף של דיני הקרבנות הבאים מן החי (כלומר, מן הבהמה ומן העוף, כאשר למנחות הבאות מן הצומח נתייחדה מסכת מנחות). בעיקרה עוסקת המסכת בדיני הקרבת הקרבנות; מקום הקרבתם, דרך עשייתם, והדברים הפוסלים אותם. ואולם אין היא מבארת ממה מביאים כל קרבן, ועל מה ומתי מביאים את הקרבנות לסוגיהם. נושאים אלה מבוארים במסכתות רבות אחרות, ולא רק בסדר קדשים⁷כגון עולת ראיה ושלמי חגיגה במסכת חגיגה, ולהבדיל ממנה, נקראת מסכת חולין בפי ראשונים ״שחיטת חולין״. קרבנות הנזיר במסכת נזיר שבסדר נשים, קרבנות שבועה במסכת שבועות, ודיני קרבן העלם דבר במסכת הוריות שבסדר נזיקין, וכן דיני קרבן מצורע במסכת נגעים שבסדר טהרות, ועוד.. כמו כן אין המסכת עוסקת בסדר העבודה שבמקדש, לא זה הקבוע, שנתייחדה לו מסכת תמיד, ואף לא זה השייך לימים ומועדים מיוחדים, שאף להם נתייחדו מסכתות מיוחדות, כגון פסחים ויומא. אמנם, בתחום המוגדר של דרכי הקרבת הקרבנות כוללת המסכת את רוב ההלכות. בהיותה המסכת הראשונה בסדר קדשים, ודיני הזבחים המבוארים בה נוגעים לעיקר הדברים הנעשים במקדש, כוללת מסכת זבחים גם מספר נושאים כלליים יותר, מעבר לנושא המוגדר שלה, ודברים אלה משמשים כתשתית למסכתות אחרות שבהן יש דיון בהלכות פרטיות יותר⁸אלא שבמסכתות שונות מצאנו פירוט יתר במה שנוגע לעניינן, כגון במסכת פסחים יש ביאור מפורט בהקרבת קרבן הפסח, ובמסכת יומא — בהקרבת קרבנות יום הכיפורים. וכיוצא בזה במסכת נזיר — תיאור הקרבת קרבנותיו, ועוד..

אף שדיני הקרבנות נאמרו בתורה בפירוט רב⁹רובם בספר ויקרא, ומקצתם בספרי שמות, במדבר ודברים. הרי כדרך דברי התורה אין הם מסודרים ומוגדרים בכללים אלא כתיאורים ודינים פרטיים. וכדרכה של התורה, גם במקומות שבהם יש ״מקרא מרובה״ אין די בכתוב עצמו כדי להורות לנו מה יש לעשות בפועל, ואנו נזקקים למסורת הדורות ולדברי חכמים כדי להגיע לידי הלכה למעשה. כמו כן, עוסקת התורה שבכתב בעיקר בצד החיובי, באופן שבו יש לעשות את הדברים, ואינה מקדישה מקום רב למקרים בהם לא נעשו הדברים כראוי. ועל כן עניינה של מסכת זבחים הוא בהגדרות כוללות ומיון מסודר של עבודות הקרבנות למיניהם, בבירור מפורט של טעויות שגגות וזדונות אשר בגללם אין הדברים נעשים בדרך הראויה, וכיצד יש לנהוג במקרים אלה.

באופן כללי יש לחלק את הקרבנות (מן החי) ואת דרכי עבודתם במספר אופנים. החלוקה הפשוטה היא בין זבחים (זבחי בהמה) ועופות, ששניהם נדונים במסכת זו לכל פרטי הדינים השייכים בכל אחד מסוגים אלה. כמו כן יש חלוקה של הבהמות הראויות לקרבן לפי סוגיהן (בקר או כבשים ועזים) לפי מינן ולפי גילן, שיש קרבנות שיכולים להביא מכולם, ויש קרבנות שיש להביאם רק מסוג אחד, ממין מסוים ובגיל מוגדר.

חלוקה אחרת היא לפי דרגות הקדושה בקרבנות, שבה מבחינים בין קדשי קדשים (וביניהם — בין קרבנות שמקריבים לפני ולפנים, וקרבנות שמקריבים בעזרה) ובין קדשים קלים.

הקרבנות השונים נבדלים זה מזה גם בכמה וכמה עניינים הנוגעים למקום ולזמן. לענין המקום, יש קרבנות הנשחטים רק בצפון העזרה ויש הנשחטים בכל מקום בה, יש שדמם נזרק בקדש הקדשים או על מזבח הזהב ויש שדמם נזרק על המזבח החיצון. ואף בזריקת הדם על המזבח החיצון יש מקומות שונים: יש שדמם נזרק מחצי המזבח ומעלה ואחרים שדמם נזרק מחציו ולמטה, יש הניתנים באצבע על ארבע קרנות המזבח ויש הניתנים ב״שתי מתנות שהן ארבע״, ואחרים די להם בנתינת דם אחת.

וכן חלוקים הקרבנות לענין זמניהם, שיש קרבנות שיש זמן קבוע להקרבתם (כמו קרבנות הציבור), ויש כאלה שמביאים לפי צורך (כגון כפרת עוון), ויש שיכולים להתנדב ולהביאם בכל עת.

יש מן הקרבנות שאינם נאכלים כלל (כחטאות הפנימיות ועולה) ויש שנאכלים לכהנים, ואחרים שמקצתם אוכלים הבעלים. ואף אלה חלוקים בזמן אכילתם — יש הנאכלים ליום ולילה שאחריו, ויש הנאכלים לשני ימים והלילה שביניהם.

בכל הזבחים (קרבנות הבהמה) יש ארבע עבודות קודש קבועות: שחיטה (הכשרה גם בזר), קבלת הדם מן הבהמה לכלי, הולכתו למזבח, וזריקת הדם. ובקרבנות העוף שנים: מליקה ונתינת הדם. רוב הקרבנות יש בהם (לפחות בחלק מהם, הקרוי ״אימורים״) שריפה או הקטרה (שריפה על גבי המזבח).

גבולות הזמן והמקום ודרך העבודה המדוייקת חשובים ביותר בקרבנות, ויש קרבנות שכל שינוי באלה פוסלם. ויש קרבנות אחרים שאף שמעשיהם לכתחילה הם באופן אחד אין הם נפסלים לגמרי בשינוי כלשהו.

מערכת דינים המיוחדת לקרבנות היא במה שהקרבנות יכולים להיפסל לא רק במעשה פסול (בשינוי המקום, הזמן, או אופן עשייתם) אלא גם במחשבה פסולה. ובאלה יש כמה דרגות: החושב בשעת אחת מעבודות הקודש להקריב או לאכול את הקרבן לאחר זמנו — הרי זה פיגול, וחייבים כרת על אכילתו; והחושב להקריב או לאכול שלא במקומו — הרי זה פסול. ושני אלה פוסלים בכל הקרבנות. ויש מחשבות אחרות, שאם חושב להקריב את הקרבן שלא לשמו אלא לשם קרבן אחר, ברוב הקרבנות הקרבן כשר אלא שלא יצאו הבעלים ידי חובתם (מלבד פסח וחטאת). וכן כאשר חושב להקריבו לשם אחרים שאינם בעליו — הקרבן כשר (חוץ מקרבן פסח) ולא יצאו הבעלים ידי חובתם.

כיון שמסכת זבחים עוסקת בדרך הקרבת הקרבנות במקדש היא מגיעה גם לבירור מקיף של האיסור בתורה שלא להעלות קרבנות מחוץ למקדש, לפי שיש בין שני דברים אלה הקבלה בדרך ניגוד. וכן יש בה דיון יסודי (שיש לו משמעות לתחומים הלכתיים רבים) בדיני תערובת ובליעת איסורים.

במסכת זבחים יש גם דיון הנוגע לענייני קדשים בכללם, בצד המיוחד שיש למדרשי ההלכה בדיני קדשים, שמבדילם ממדרשי הלכה אחרים.אלה הם עיקר ענייניה של המסכת, אף שכדרך הגמרא נדונים בה גם נושאים אחרים בדרך אגב.

במסכת זבחים ארבעה עשר פרקים, שיש מהם מוגדרים בנושא אחד ויש שעוסקים בכמה נושאים, העוברים מפרק לפרק.

פרק ראשון ״כל הזבחים״ — עוסק בפסול הקרבנות במחשבה שלא לשמם.

פרק שני ״כל הזבחים שקבלו דמן״ — דן בקרבנות שנפסלים משום שנעשו על ידי הפסול לכך או בדרך שאינה ראויה, וכן בדיני מחשבת חוץ לזמנו וחוץ למקומו.

פרק שלישי ״כל הפסולין״ — דן בעיקר בדיני מחשבת חוץ לזמנו וחוץ למקומו, ובמחשבות בלתי ראויות שבכל זאת אינן פוסלות את הקרבן.

פרק רביעי ״בית שמאי״ — עוסק בעיקר בדברים שאין בהם משום פיגול או פסולים אחרים.

פרק חמישי ״איזהו מקומן״ — הריהו תיאור כולל של הזבחים, מקומם וזמנם.

פרק שישי ״קדשי קדשים״ — עוסק בעיקרו בדרך ומקום הקרבת קרבנות העוף.

פרק שביעי ״חטאת העוף״ — דן בשינויים שעושים בהקרבת קרבנות העוף, מה מהם פוסל ומה אינו פוסל.

פרק שמיני ״כל הזבחים״ — עוסק בדיני תערובות של קרבנות (וחלקי קרבנות) שנתערבו באחרים.

פרק תשיעי ״המזבח מקדש״ — עוסק באיזה אופן מקדש המזבח את העולה עליו, גם אם הוא פסול, וכן כיצד מקדש כלי שרת את הניתן בו.

פרק עשירי ״כל התדיר״ — דן בדיני הקדימה של קרבנות מסוגים שונים.

פרק אחד עשר ״דם חטאת״ — עוסק בדיני המירוק והכיבוס וההכשרה של דברים שנבלע מהם דם קרבן או בשרו.

פרק שנים עשר ״טבול יום״ — עוסק בקרבן לאחר שנעשתה עבודת דמו והקטרת אימוריו. ובכלל זה בחלקם של הכהנים בקרבן, בכהנים הראויים ושאינם ראויים לקבל חלק מן הקרבנות.

פרק שלשה עשר ״השוחט והמעלה״ — דן באיסור של שחיטת או הקרבת קרבנות מחוץ למקדש.

פרק ארבעה עשר ״פרת חטאת״ — מגדיר מה הם הקרבנות שאין בהם איסור גמור של שחיטה והעלאה בחוץ, ובזמנים ובמקומות שיש בהם איסור זה.

יש במסכת זבחים דברי אגדה מעטים, ובעיקרם הם באים להאיר ולהוסיף על הסוגיות ההלכתיות שבה.