הקדמות לתלמוד הבבלי · בבא מציעא · סיכום לפרק ג׳

בפרק זה סוכם כי שומר הפקדון, לאחר שהוא מקבל על עצמו את האחריות לשלם עבור החפץ שנגנב מרשותו — קונה לעצמו גם את זכויות הבעלות לגבי חפץ זה, ומבחינה משפטית אנו מניחים כי הקנאה זו כלולה (אף אם אינה מפורשת) בתוך תנאי ההפקדה. וכיון שכך, אין צורך בגמירת התשלום לשם זכות קנין זו, אלא עצם הסכמתו של השומר לוותר על זכות השבועה ולשלם — היא עצמה מקנה לו את הזכות הזו. ואולם זכות קנין זו של הנפקד על הפקדון היא רק בתחום התנאים שהתנה בעל הפקדון מראש, ולכן אם העביר הנפקד את הפקדון לאחר (גם אם לא היה בכך כל צד של שליחות יד), אין לו זכות קנין בו, אלא אם כן נעשה הדבר בהסכמת המפקיד.

כאמור זכות הקנין בחפץ אינה מועברת לנפקד בשלמות, אלא היא תלויה ונובעת מקיום תנאי השמירה שקיבל על עצמו, ומשום כך גם כאשר הנפקד משלם חייב הוא להשבע שאין החפץ ברשותו, שכן אינו רשאי לקחתו ולשלם עבורו שלא מדעת בעלים. שמירה זו שהשומר נשבע עליה הריהי שמירה סבירה, ובדרך כלל, כדרך שאדם שומר את חפציו שלו בביתו כך שומר הוא את חפציו של המפקיד. אף כי נאמר שבשמירת כספים יש לנהוג זהירות רבה יותר.

רשאי השומר לחשב כמות מסויימת של פחת סביר, כפי המדות המנויות במשנה. ואם רואה שהפחת גדול יותר, מחובתו להודיע למפקיד, ואם אינו יכול — עליו לדאוג למכירת החפץ כדי שלא ייפסד לחלוטין, שאף זו היא שמירה והשבת אבידה.

שליחות יד הוגדרה לא כגניבה פשוטה אלא כביטול היחס שבין המפקיד לשומר, ומשום כך השולח יד מתחייב לשלם את הכל משעה שעשה מעשה כלשהו של שימוש בלתי מורשה בפקדון, ואפילו לא היה בשימוש זה משום נטילת דבר מן הפקדון. ועם זאת — אין אדם מתחייב על כוונה (ואפילו פירש אותה בדיבור) אלא על מיעוטה בלבד. וכיון ששליחות היד עצמה נחשבת כגזילה הרי מסקנת ההלכה היא כי משעת שליחות היד נחשב החפץ כגנוב על ידי המפקיד, וכל אחריות ושינוי מחיר — חלים עליו משעה זו, כשם שהם חלים על גזלן אחר.