הקדמות לתלמוד הבבלי · נדרים · הקדמה לפרק א׳

דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אוֹ־אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַיהֹוָה׃ (במדבר ו, ב)

אִישׁ כִּי־יִדֹּר נֶדֶר לַיהֹוָה אוֹ־הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל־נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכׇל־הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה׃(במדבר ל, ג)

כדי שיחול נדר שאדם נודר דרושים תנאים אחדים, וביניהם שיחליט בליבו שהוא רוצה לנדור בדבר מסויים, ושיבטא בפיו את הנדר בצורה ברורה.

בפרק זה דנים בנדרים שהנודר לא ביטא אותם בשפה ברורה, ויש מקום לפקפק אם דברים אלה שאמר הם בגדר נדר, ועל מה בדיוק חל אותו נדר בלתי ברור.

את הנדרים שלא בוטאו בדיוק בלשון הראוייה מחלקים לשני סוגים: כינויי נדרים וידות נדרים. כינויי נדרים הם אותם נדרים שבהם לא השתמש הנודר בלשון המפורשת והברורה של הנדר (קרבן, או נזיר, או חרם — שלכולם יש משמעות ברורה של נדר מסוגים שונים), אלא השתמש בכינוי, כגון שאמר ״קונם״ במקום ״קרבן״, ״נזיח״ במקום ״נזיר״, ״חרך״ במקום ״חרם״. כינויים כאלה הם לעתים נפוצים ומקובלים כל כך, עד שאפשר לראות אותם בפועל כמלים נרדפות, או שהן אותן מלים המשמשות במשמעות זו בשפה אחרת — ונדרים כאלה חלים ללא ספק. אלא שיש להגדיר מה הן אותן הלשונות הקבועות לנדרים שונים, ומה הן הלשונות שאינן נחשבות לענין זה.

״ידות״ (או ״ידיים״) הם ביטויים בלתי מושלמים, שאפשר להבין מתוכם את כוונת האומר, אלא שלא נאמר הדבר בצורה מפורשת ומבוררת. חכמים עוסקים בבירור משמעותם של ביטויים שונים, אלו מהם הברורים ומובנים מתוכם (כגון אלה הקרויים ״ידיים מוכיחות״), ואלו מהם היכולים להיות מובנים אף בצורות ובמשמעויות אחרות (״ידיים שאינן מוכיחות״). השאלה בדבר כוחן המחייב של ה״ידיים״ קיימת בתחומים שונים בהלכה שבהם יש תוקף משפטי לאמירה שאדם אומר (בקידושין ובגיטין, כמו בהקדש מסוגים שונים), אף כי בפרק זה נדונות בעיקר ״ידות נדרים״ — מתי יש לפרשן כנדר, ומתי יש לומר שמה שהוציא האיש מפיו לא היה כלל לשון נדר. פעמים שהביטוי הבלתי ברור אין בו ספק אם נדר הוא, אלא שלשון זו יכולה לכלול נדרים מסוגים שונים (נדר, הקדש או נזירות), ואף כאן יש מקום לדיון — על מה יחולו נדרים כאלה.

בעיות אלה, שבעיקרן הן בעיות של לשון ומשמעות, בבירור היחס בין כוונתו של האומר ובין הדיבור שהוציא מפיו, הן עיקר עניינו של פרק זה.