הקדמות לתלמוד הבבלי · עירובין · סיכום לפרק ה׳

בדיני עירובה של העיר ובקביעת תחומי השבת שלה נקבעו כמה כללים המסתעפים לשלשה פרטים, והם: עיקרה של העיר, עיבורה של עיר, ותחום העיר.

עיקרה של העיר הוא כל שטח רצוף שיש בו מבני מגורים הסמוכים זה לזה בתוך פחות משבעים אמה ומשהו. מכאן ואילך הרי הוא עיבורה של עיר; לאחר שקובעים גבולות עיקרה של עיר, מוסיפים עליה מצדדים שונים עד שנעשית כתבנית מלבן או ריבוע. שאין משאירים חלק בולט ויוצא מגבול העיר, אלא מוסיפים בה (עיבור) לצורה מרובעת. לאחר מכן, במדידת תחומה של העיר מוסיפים ומודדים אלפיים אמה מכל צד של גבול העיר. ועוד מוסיפים וקובעים תחומים אלה בתבנית כעין טבלה מרובעת שאף לה זויות. ונמצא שבמקומות מסוימים, תחום העיר גדול הרבה אף מאלפים אמה אלה.

כיון שדיני תחומי שבת מדברי סופרים הם, מקילים במדידה ומשתמשים בדרכים שונות של אומד ושל חישוב משוער, אף במדידה בגופה של קרקע, ועל ידי כך מבליעים ומוסיפים כמה וכמה הרים וגיאיות בתחומה של העיר. מה שאין כן במקום שהמדידה היא מדברי תורה, שם יש למדוד בפועל כל קטע וקטע שבאותו מקום.

ערים הסמוכות זו לזו, יש שמחשיבים אותן כעיר אחת, ומתירים להלך מאחת לשניה אפילו במרחק העולה על מדת התחום הראויה אילולא היה כאן מקום ישוב. שכן עיר המובלעת בתוך תחום שבת של עיר אחרת נחשבת כולה כארבע אמות בלבד, ומקומות הסמוכים זה לזה מצטרפים לענין הילוך ליחידה אחת.

ואגב הדיון במדידת תחומי העיר דובר גם בהלכות עיבורה של עיר; כיצד נעשית העיר כארבע אמות לא רק לענין הליכה אלא אף לענין טלטול. ואף שאין קשר מהותי בין איסור תחומים ואיסור הטלטול מרשות לרשות בלא עירוב חצרות, מכל מקום שני הדברים הם מצורכי הציבור של העיר ומצורכי שמירת השבת שבה.