הקדמות לתלמוד הבבלי · כריתות · הקדמה למסכת כריתות

מסכת כריתות קרויה כן מפני שהיא עוסקת בעבירות שהתורה חייבה את העובר עליהן בעונש כרת. ואולם אין מסכת זו דנה בעונש הכרת כשלעצמו¹מהותו של עונש זה נידונה בדברי חז״ל ועל ידי ראשונים ואחרונים, וניתנו לו הגדרות שונות, הן במובן של מוות בקיצור ימים ושנים, או מיתה בלא בנים, והן במובן של מוות רוחני (ראה בעיונים ב, א), ומכל מקום מוסכם כי אין מדובר בעונש המסור לבית דין, אלא בדיני שמים., אלא במשמעות המעשית שלו להלכה — כאשר אדם עובר על אחת מעבירות אלו בשגגה, ובכך הוא מתחייב בקרבן חטאת²כבר העיר רש״י בתחילת פירושו, כי בכל העבירות המנויות בענין זה, עונש כרת בא כמקרה שאדם עבר עבירה זו במזיד בלא התראה, אבל אם יש בכך התראה — דינן מסור לבית הדין, אם בעונש מיתה, ואם בעונש מלקות., או במקרה שיש לאדם ספק אם עבר עבירה כזו, ואז עליו להביא אשם תלוי.

העובדה שקרבן החטאת בא דווקא על השגגה³ובכלל, ההנחה הפשוטה היא (אף כי יש לה יוצאים מן הכלל) שאין קרבן בא אלא על השגגה (ראה ט,א. כה,ב)., יש בה כדי ללמד על כמה צדדים עקרוניים שביחס שבין החטא וכפרתו: האחד — שאין קרבן יכול לכפר אלא על השגגה והטעות, אבל אין הקרבן יכול לכפר על מה שנעשה במזיד. השני — ההבנה כי גם עבירה הנעשית בשגגה עבירה היא, שיש בה כדי לפגום במציאות ובמעמדו הרוחני של החוטא, וגם היא צריכה לכפרה. וביותר מובלט הדבר בציווי על הבאת האשם התלוי, שגם אם אדם אינו יודע בוודאות שעבר עבירה, עליו לחשוש לאפשרות שאכן עבר עבירה, ואינו יכול להתכחש לכך.

והצד השלישי — שלמרות שהחוטא בשגגה חוטא הוא, אכן קיימת אפשרות לכפרה על ידי הקרבן, ואפילו בעבירות החמורות ביותר, שעונשן כרת.

מסכת כריתות מוקדשת בעיקרה, איפוא, לקרבן החטאת ולאשם התלוי, ואולם אין היא עוסקת בפרטי הקרבתם ובדיני בהמת הקרבן עצמה (נושאים שנדונו בפרק החמישי והאחד עשר של של מסכת זבחים, ובפרק הרביעי של מסכת תמורה), אלא בעיקר בשאלות הנוגעות לעבירות שעליהן מביא אדם קרבנות אלו, ומה הם התנאים בהם מתחייב אדם בהבאתם.

החטאת שבה עוסקת מסכת זו היא הקרויה חטאת קבועה, או ״חטאת חלב״, שיש לה מספר מאפיינים המבדילים אותה מן הקרבנות האחרים שעניינם כפרה (עם זאת, תוך כדי דיון בקרבן זה דנה מסכת זו בסוגים השונים של קרבן החטאת, הן אלו הבאים על חטא, והן אלו הבאים להשלמת הטהרה, שהמשותף לכולם הוא מושג הכפרה בהקשר הרחב שלו). וניתן למצות את עיקר דיוני המסכת בענין החטאת במספר נושאים: א. העבירות שעליהן מביאים קרבן חטאת. ב. הגדרת השגגה. ג. ידיעת החטא. ד. מספר הקרבנות שאדם מתחייב בהם.

מפרשת החטאת שבספר במדבר (טו, כז—לא) למדים אנו על הקשר המובהק שבין קרבן החטאת הבא על השגגה, לבין עונש הכרת, לומר שכל שחייבים על זדונו כרת — מביאים על שגגתו חטאת. והמשנה בראש המסכת מפרטת את רשימת הכריתות שבתורה. כמעט מחצית מהן נוגעות לאיסורי ערוה, והשאר עבירות של חילול השם (גידוף שם שמים, עבודה זרה), חילול המועדים העיקרים (שבת, יום הכיפורים, פסח), עבירות הנוגעות למקדש וקדשיו (טומאה, עשיית שמן המשחה והקטורת לצורך הדיוט, וסיכה בשמן המשחה), ומספר איסורי אכילה (חלב, דם, נותר ופיגול). ככלל, אין מביאים חטאת אלא על שגגת לא תעשה, אבל לא על מצוות עשה שהכתוב חייב את המבטלן בכרת (פסח ומילה). ואף במצוות לא תעשה אין חייבים חטאת אלא על עבירה שיש בה מעשה.

מעבר לציון העבירות שעליהן מביאים קרבן, יש צורך בהגדרה מדוייקת של מעשה העבירה עליו חייבה התורה, ובענין זה עוסקת המסכת במספר עקרונות כלליים, וכגון לענין איסורי ביאה — מה מוגדר בדיוק כביאה (י,ב), ולענין איסורי האכילה — מה בדיוק מוגדר כאכילה, הן ביחס לכמות (כזית, ולענין יום הכיפורים בככותבת) והן ביחס לאופי האכילה ומשך האכילה (יב,ב). עם זאת קיימים מספר איסורים שיש צורך להגדירם במדוייק, וכגון האיסורים הקשורים בשמן המשחה ובקטורת (ה,א — ז,א), וכן הדיון המפורט בפרק החמישי (כ,ב — כב,ב) באיסור אכילת דם.

ציר מרכזי בחיובו של קרבן החטאת, ובעצם האפשרות להביא קרבן זה, הוא ההעלם, שאין אדם מביא בקרבן חטאת אלא אם כן חטא בשגגה. ושגגה לענין זה תיתכן בשני אופנים: האופן האחד הוא טעות בדין — כאשר אדם סבור בטעות שהמעשה שהוא עושה הריהו מותר (יש הסבורים כי על כל פנים, יש צורך בידיעה מוקדמת שקיים איסור כזה בתורה, שאם לא — אנוס הוא ופטור). האופן השני של שגגה הוא כאשר האדם יודע את עצם האיסור, אלא שהוא טועה בידיעת המציאות, וכגון שסבור היה שהוא אוכל שומן מותר ואכל שומן אסור (חלב).

אף שהתורה מחייבת קרבן חטאת על השגגה, אין זה אלא במקרה שהאדם עשה מה שנתכוון אליו, אלא שסבור היה שהוא מותר. אבל אם התכוון לעשות דבר אחד ועשה דבר אחר — הרי זה בכלל ״מתעסק״, ופטור מקרבן חטאת. ובפרק הרביעי יש דיון מורכב בפרטיו של ענין זה, וכגון האם כשהתכוון לדבר אסור גם כן פטור מקרבן. ולמסקנת ההלכה, כל שעשה מעשה אסור בחפץ שלא התכוון אליו — פטור מחטאת, אפילו היתה כוונתו לדבר שיש בו איסור, ובלבד שהיתה כוונתו לדבר שהוא ממין אחר (וכגון שנתכוון לקטוף ענבים בשבת וקטף תאנים).

עוד אמרו חכמים כי אין המתעסק פטור מקרבן חטאת אלא במלאכות שבת, שנאסרה בהן ״מלאכת מחשבת״, ואין אדם מתחייב אלא אם נתכוון למעשה שהוא עושה. אבל באיסורי אכילה ואיסורי עריות אין אומרים כן, אלא גם המתעסק חייב, מפני שעל כל פנים נהנה (ראה יט,ב בעיונים).

יסוד עיקרי בחיוב קרבן החטאת ובכפרתה הוא ידיעת החטא וההכרה בו, כלשון הכתוב ״או הודע אליו חטאתו אשר חטא״ (ויקרא ד, כח). והוא קשור במה שאמרו חכמים שאין קרבן החטאת מכפר אלא על השבים (ראה ז,א) וכן אמרו כי כל המביא קרבן חייב להתוודות עליו על חטאו (יומא לו,א). ומשום כך, אם עד אומר לו לאדם שחטא והוא עצמו מכחישו — אינו מביא קרבן חטאת. בהקשר זה מוקדש דיון נרחב בתחילת הפרק השלישי לשאלה האם יכולים שני עדים לגרום לאדם להביא קרבן חטאת כשהוא עצמו מכחישם, כפי שבכוחם לחייבו מיתה, או האם בעניינים אלו של כפרה אדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש (ראה יב,א). בירור נוסף בענין ידיעת החטא הוא עד כמה מדוייקת צריכה להיות ידיעת החטא, שיש מי שסבור כי די בעצם הידיעה שחטא כדי להביא קרבן חטאת ולהתכפר בו. ואולם מוסכם להלכה כי אין אדם רשאי להביא קרבן עד שידע בדיוק במה חטא.

חלק נכבד מן הדיונים בחיוב החטאת עוסק בשאלה כמה חטאות צריך אדם להביא כאשר שגג בעבירה אחת מספר פעמים, או כאשר חטא בשגגה בכמה עבירות.

ומוסכם כי באופן עקרוני, מספר החטאות שאדם צריך להביא אינו תלוי במספר הפעמים שעשה את המעשים האסורים, אלא במספר השגגות ששגג, ובמספר האיסורים שהוא עובר עליהם; במספר השגגות — שאם אכל אדם איסור אחד פעמים רבות בהעלם אחד, שלא נודע לו בינתיים שהדבר אסור — אינו מביא אלא חטאת אחת. אבל אם אכל איסור בשגגה ונודע לו חטאו, ושוב נעלם ממנו האיסור וחזר ואכל — חייב קרבן חטאת על כל אכילה ואכילה. במספר האיסורים — שאם אכל מספר איסורים בשגגה אחת, שלא ידע שחתיכות אלו שהוא אוכל אסורות — מביא חטאת על כל איסור ואיסור. יתר על כן, ייתכן שיתחייב אדם על מאכל אחד כמה חטאות, אם אכל דבר אחד שהצטרפו בו כמה איסורים. וכדרך שהוא באיסורי אכילה כך הוא באיסורי ערוה, ולדוגמה, יש מקרים של קשרי משפחה בהם אשה אחת אסורה על אדם משום כמה איסורי ערוה, וכך עשוי אדם להתחייב עד שבע חטאות (ויש אומרים עד תשע) בביאה אחת בשגגה (ראה יד,ב).

עניינים אלו יש בהם דיונים הנוגעים לפרטי האיסורים השונים, שכן אין מביאים קרבן חטאת בנפרד אלא על איסור שהתורה מנתה אותו כלאו בפני עצמו (בין אם בפירוש, ובין בתורה שבעל פה). ולעומת זאת, כאשר מדובר בכמה איסורים שאין בהם אלא לאו אחד (כגון חלב בהמה, חיה ועוף), או שכולם מ״שם״ אחד — חייב עליהם חטאת אחת בלבד.

מיוחד איסור מלאכה בשבת (ודומה לו איסור עבודה זרה, ראה ג,א—ב) שיש בו יותר מאפשרות אחת של שגגה; יכול שיעשה אדם מלאכות רבות בשבת ואין בידו אלא שגגה אחת, שהוא סבור שיום חול הוא. אך מצד אחר יכול שידע שבת היום, ויהיה שוגג באבות מלאכה רבים שהוא עושה, ואז מביא חטאת על כל מלאכה. וכן ייתכן שיעשה מלאכות הרבה שהן מעין מלאכה אחת. ובפרק השלישי של מסכת זו (טז,א — יז,א) מצוי דיון מורכב בדינו של העושה מלאכות הרבה בשבתות הרבה בשני האופנים של השגגה.

דיון בפני עצמו יש במסכת זו בעניינו של האשם התלוי, והיחס שבינו לבין קרבן החטאת. בעוד שלגבי קרבן החטאת לא מצאנו חילוקי דעות יסודיים על מה בדיוק היא באה, לענין אשם תלוי נחלקו הדעות; יש שסברו כי אשם תלוי בא על כל ספק עבירה שבתורה, ואף יותר מכך — שאשם תלוי בא בנדבה גמורה, בלא שיהא לאדם ספק של חטא. ומכל מקום סוכם להלכה כי אין אשם תלוי בא אלא על ספק של עבירות שזדונן כרת ושגגתן חטאת, ואם אכן ייוודע לו שחטא — צריך להביא חטאת על שגגתו.

אשם תלוי קרוי ״תלוי״ מפני שעניינו תלוי ועומד עד שיתברר אם אדם זה חטא או לא, או מפני שאינו מכפר כפרה גמורה, אלא תולה לו לאדם ומגן עליו מן היסורים אם אכן חטא. שאם אכן חטא — עליו להביא קרבן חטאת ודאי, ואינו יוצא ידי חובתו באשם התלוי שהביא. מצד זה קיים דמיון מסויים בין אשם תלוי לבין יום הכיפורים. וכן אמרו חכמים כי מי שנתחייב אשם תלוי, ועבר עליו יום הכיפורים — פטור מלהביא אשם תלוי, אבל כל שאר חייבי חטאות ואשמות שעבר עליהם יום הכיפורים — חייבים להביא קרבנם לאחר יום הכיפורים, שאין יום הכיפורים מכפר על דברים הידועים לאדם, שביכולתו לכפר במעשיו.

לא על כל ספק אשם תלוי מכפר, ויש בדבר שני צדדים הפוכים ומשלימים; מצד אחד אין מביאים אשם תלוי אלא אם ייתכן כי אדם זה לא עבר עבירה כלל, ושמא הוא פטור לגמרי. אבל אם בוודאי עבר עבירה, אלא שאינו יודע על איזו עבירה עבר — אינו מביא אשם תלוי, שהרי נאמר בו ״ולא ידע״ — פרט לזה שידע שעבר עבירה. מצד שני סוכם להלכה שאין מביאים אשם תלוי אלא במקרה שוודאי היה לפניו איסור (וכגון שהיו לפניו שתי חתיכות, אחת של היתר ואחת של איסור, ואכל אחת מהן), אבל אם היתה לפניו חתיכה אחת שהיא ספק ואכלה — פטור, מפני שאין שם איסור ודאי מתחילה.

מסגרת החיוב של אשם תלוי דומה לזו של קרבן חטאת, ובכל מקום שאדם מתחייב חטאת אחת או מספר חטאות אם נודע לו חטאו, לפי מספר ההעלמות או מספר האיסורים — כך יתחייב אשם תלוי אחד או יותר על ידיעות הספק. ומכל מקום, אם היו לו מספר ספקות שונים, ונתגלה כי חטא בוודאי — אין ידיעות הספק שהיו לו מחלקות לחטאות.

כאמור, החטאת (חטאת החלב) והאשם התלוי הם עיקר עניינה של מסכת זו, שהיא עוסקת בחייבי הכריתות. ואולם אגב כך מזכירה המסכת קרבנות האחרים שעניינם כפרה — בין קרבנות חטאת שה״כפרה״ שבהם אינה כפרה על חטא, אלא עניינה גמר טהרה והכשר לאכילת קדשים, ובין קרבנות אחרים הבאים על חטא (אשם, קרבן עולה ויורד). הבאתם במשנה מסייעת להבליט את הקווים המייחדים את דיני החטאת הרגילה, שהיא עיקרה של מסכת זו. בדומה לכך נדון במסכת זו בפירוט אשם שפחה חרופה, שהוא הקרבן היחיד בתורה שבא לכפר על איסור ביאה, ואינו בכלל פרשת העריות. והדיון בענין זה וההשוואה לדיני העריות מביא לידי מיצוי את דיני העריות עצמן.

מקום מיוחד (העיקרי בתלמוד) ניתן בפרק הראשון של המסכת לדיון מפורט בענייני שמן המשחה, ובכלל זה משיחת הכהנים והמלכים, וכן לפרשת פיטום הקטורת. בהמשכה דנה המסכת בפירוט בפרטי איסור דם, שהאוכלו חייב כרת. כן נדונו במסכת זו מספר עניינים של טומאה (בעיקר טומאת אוכלים), של הגדרת אכילה שבתורה, של איסור שתויי יין להיכנס ולעבוד במקדש ולהורות הלכה, ומעט ענייני אגדה.

ששה פרקים במסכת כריתות:

פרק ראשון ״שלשים ושש״ — עוסק בעבירות עליהן מביאים קרבן חטאת קבועה, ובחטאת היולדת.

פרק שני ״ארבעה מחוסרי כפרה״ — עוסק בשאר קרבנות החטאת לסוגיהם, ובענין שפחה חרופה.

פרק שלישי ״אמרו לו״ — עוסק בידיעה המביאה לחיוב חטאת, וכיצד מביא אדם יותר מחטאת אחת.

פרק רביעי ״ספק אכל חלב״ — עוסק בספק עליו מביאים אשם תלוי, ובהגדרת הידיעה המחייבת חטאת.

פרק חמישי ״דם שחיטה״ — עוסק בעיקרו באיסור דם.

פרק שישי ״המביא אשם״ — חוזר לדון בענייני אשם תלוי, על מה הוא בא, ובדיני קרבן עולה ויורד.