הקדמות לתלמוד הבבלי · תענית · הקדמה לפרק ד׳

וְהָפַכְתִּי חַגֵּיכֶם לְאֵבֶל וְכָל שִׁירֵיכֶם לְקִינָה וְהַעֲלֵיתִי עַל כָּל מָתְנַיִם שָׂק וְעַל כָּל רֹאשׁ קָרְחָה וְשַׂמְתִּיהָ כְּאֵבֶל יָחִיד וְאַחֲרִיתָהּ כְּיוֹם מָר. (עמוס ח, י)

כֹּה אָמַר ה׳ צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֶהָבוּ. (זכריה ח, יט)

ימי התעניות שדובר בהם עד כה היו תעניות הנגזרות על הציבור מפני פורענויות הבאות לעולם. תעניות אלה, ובכללן גם תעניות הגשמים, אין להן זמן קבוע, והן נקבעות בכל עת שבאה פורענות על הציבור. אולם יש גם ימי תעניות אחרים הקבועים בכל שנה ושנה.

התעניות הקבועות שמדובר בהן בפרק זה הן משני סוגים שונים. מצד אחד נדונו פרטי ההלכה של תעניות שנהגו בזמן הבית, כאשר התענו אנשי המעמד. בעיקרן לא נועדו תעניות אלה כדי להתפלל על מאורעות מסוימים שארעו באותו זמן, אלא לבקש על המשך החיים התקינים, בריאות והצלחה. בפרק זה עוסקים בדיני התעניות הללו, בתפילות המיוחדות למעמדות, וביחס בינן לימי חג ומועד במשך השנה. תעניות מסוג אחר לגמרי הן תעניות הזכרון, שנקבעו עוד לאחר חורבן הבית הראשון וחזרו ונתבססו לאחר חורבן הבית השני. אלו הן ארבע התעניות שמתענים לזכר אסונות כלליים שארעו לעם ישראל, בעיקר חורבן בית המקדש, שבעקבותיו באו גם אסונות רבים אחרים על העם.

בירור דיניהם של הימים הללו שאינם ימי צום בלבד אלא (בעיקר בתשעה באב) ימי אבל לאומיים, הוא עיקרו של פרק זה. ואגב כך גם נתבארו מנהגי ימים מיוחדים אחרים בשנה, שבזמן שהיה בית המקדש קיים היו ימי שמחה.