הקדמות לתלמוד הבבלי · זבחים · הקדמה לפרק י"ב

כַּחַטָּאת כָּאָשָׁם תּוֹרָה אַחַת לָהֶם הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יְכַפֶּר בּוֹ לוֹ יִהְיֶה. וְהַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֶת עֹלַת אִישׁ עוֹר הָעֹלָה אֲשֶׁר הִקְרִיב לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה. (ויקרא ז, ז-ח)

וְהִקְרִיב מִמֶּנּוּ אֶחָד מִכָּל קָרְבָּן תְּרוּמָה לַה׳ לַכֹּהֵן הַזֹּרֵק אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים לוֹ יִהְיֶה. (ויקרא ז, יד)

חֵלֶק כְּחֵלֶק יֹאכֵלוּ לְבַד מִמְכָּרָיו עַל הָאָבוֹת. (דברים יח, ח)

וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם לִפְנֵי ה׳ וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה׳. (ויקרא י, יט)

וְאֵת פַּר הַחַטָּאת וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת אֲשֶׁר הוּבָא אֶת דָּמָם לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ יוֹצִיא אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְשָׂרְפוּ בָאֵשׁ אֶת עֹרֹתָם וְאֶת בְּשָׂרָם וְאֶת פִּרְשָׁם. וְהַשֹּׂרֵף אֹתָם יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם וְאַחֲרֵי כֵן יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה. (ויקרא טז, כז-כח)

פרק זה עוסק בשני נושאים עיקריים: האחד — בחלקם של הכהנים בקרבנות, והשני בדינם של הפרים והשעירים הנשרפים (הקרבנות שאין בהם כל חלק לכהנים).

כמעט בכל הקרבנות ניתן חלק מסויים מבשרם לכהנים לאכילה, ובכלל הרשאים לאכול גם בני משפחתם של הכהנים. אולם לא כל האוכל נוטל חלק מן הקרבן לעצמו, שהרי בתורה נאמר כי הכהן המקריב את הקרבן זכאי לחלק הכהונה שבו. אלא שמצד אחר, מוסכם כי מתנות הכהונה מתחלקות בין כל הכהנים של בית האב העובדים באותה שעה במקדש. ויש איפוא לברר מי הם הכהנים הזכאים ליטול חלק משלהם, ומי שאינם זכאים לכך. מה דינם של כהנים שאינם עובדים באותה שעה מחמת פסולים שונים שיש בהם, בין קבועים — כגון בעלי מומים, ובין זמניים — כגון טמא או מי שהוא אונן על מתו, האם הם זכאים לחלק משלהם בבשר? האם הזכות ליטול חלק בבשר תלויה באפשרות לאכול ממנו באותה שעה, או שמא גם מי שאינו יכול לאכול מן הקדשים יכול לזכות בחלק על מנת לאוכלו בשלב מאוחר יותר, כשיטהר מטומאתו?

העיסוק בשאלות אלה גורר בעקבותיו, כמו במקרים רבים בתלמוד, בירורים ארוכים הקשורים לפסולים המיוחדים של הכהנים, הן לענין הרשות לעבוד במקדש, והן לענין האפשרות לאכול מן הקדשים. ובעיקר דן חלק זה של הפרק בהגדרות השונות של דין האנינות, בהקשרים אלו, מן התורה ומדברי חכמים.

כשם שהכהן המקריב זכאי לחלקו בקרבנות הנאכלים, כך נאמר בתורה כי הוא זכאי לקבל את עור העולה. ואף ענין זה מעלה מספר שאלות: האם הדין כן רק בעולה, או גם בקרבנות אחרים? מהו היחס בין הזכות לבשר, שהיא קשורה למצוות ההקרבה והאכילה של הקרבן, לבין הזכות לעור העולה, שאינה אלא זכות ממונית לכאורה. וביותר עולה השאלה ביחס לקרבן שנפסל ואין בשרו קרב על המזבח, האם גם אז זכאים הכהנים לעור?

חלקו השני של הפרק עוסק באותם קרבנות שאין הכהנים זכאים לא לבשרם ולא לעורם, והם החטאות הפנימיות (פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים), שכאמור בתורה רק אימוריהם קרבים על המזבח, ואילו בשרם ועורם נשרף מחוץ למחנה. ואף בענין זה עולות שאלות שונות: מהו ״חוץ למחנה״? האם חוץ למחנה השכינה, או חוץ למחנה ישראל? האם יש מקום מוגדר לשריפתן, ומה דינן של חטאות שנפסלו?

כן נאמר בתורה שהשורפים חטאות אלו מטמאים את בגדיהם. ויש לברר מאימתי בדיוק מטמאות חטאות אלו את הכהנים, ומאימתי שוב אינן מטמאות? האם רק הכהן השורף את החטאת בכלל טומאה זו, או גם כהנים אחרים העוסקים בחטאות אלו? בירורים אלה, ובירורים נוספים, הקשורים להגדרת טומאתן של חטאות אלה, ודיניהם המיוחדים, הם עיקר חלקו השני של פרק זה.