הקדמות לתלמוד הבבלי · גיטין · סיכום לפרק ב׳

לענין אמירת ״בפני נכתב ובפני נחתם״ סוכם כי אם אין השליח אומר את הדבר כולו, או שמעיד רק על חלק מן הגט, או שאין שנים היכולים לומר דבר שלם — הרי זה כאילו לא אמרו, וצריך לקיים את הגט בחותמיו. אלא שאם הביאו שני עדים כשרים את הגט, אינם צריכים לומר כלל, לפי שהם יכולים להעיד על כשרות הגט בלא להזדקק לתקנת חכמים זו. השליח המביא את הגט צריך להיות מישראל ובר דעת ושאינו עיוור. אבל יכול השליח להיות גם כזה שהוא פסול לעדות אחרת, ולכן אף אשה כשרה להיות שליחה בכך (ואפילו האשה המתגרשת עצמה) וגם אותן נשים שאינן נאמנות להעיד לאשה שמת בעלה — נאמנות להביא את גיטה.

צריך שיהיה כתוב בגט זמן (אבל אם נכתב בו זמן שאינו מדוייק, כגון חודש או שנה — אינו נפסל משום כך), ואם נכתב בו תאריך מסויים ונחתם הגט לאחר מכן — הרי זה פסול (אף שהיו שהכשירו בדיעבד ובשעת הדחק).

כתיבת הגט אינה צריכה להיעשות בידי הבעל דווקא, וכל ישראל כשרים לכתוב אותו. אלא שאותו חלק בגט שצריך להיכתב לשמה צריך שייכתב על ידי בר-דעת.

צריך שייכתב הגט בכתב שיש לו קיום, ומשום כך אף שאין מקפידים באיזו דיו נכתב הגט — צריך שתהיה זו כתיבה הראויה להתקיים. בכלל כתיבה הכשירה בגט גם כתיבה שלא בדיו — על ידי חקיקה וחריטה. אלא שהיא צריכה להיות בדרך כתיבה, שהכותב יוצר (בכתיבה או בחקיקה) את גוף האותיות עצמן ולא את הרקע שלהן.

אין הגט צריך להיכתב על גבי חומר מיוחד, אלא כל מה שאפשר לכתוב עליו — כשר לכך. ובכלל זה אף הכותב על גבי בעלי חיים. אלא שלמדו חכמים מהכתוב ״וכתב... ונתן״ שהגט צריך להיות באופן שיכול למוסרו כמות שהוא לאשה. ומשום כך אין כותבים את הגט במחובר לקרקע, ואם כתבוהו כך, גם אם תלשוהו לאחר מכן — הרי זה פסול.