הקדמות לתלמוד הבבלי · בכורות · סיכום לפרק ט'

מעשר בהמה נוהג בארץ ובחוצה ארץ, ומכל מקום, אין מעלים אותו (וגם לא את הבכור) מחוצה לארץ כדי להקריבו במקדש, אלא ממתין עד שיפול בו מום מאליו ואוכלו. ומעיקר הדין, נוהג מעשר בהמה בין בפני הבית ובין שלא בפני הבית, ואולם סוכם כי אין מעשרים מעשר בהמה בזמן הזה, מחשש תקלה, שמא ייכשלו אנשים באכילת מעשר תם מחוץ למקדש.

כמו מעשר דגן, כך מעשר בהמה שהוקש לו בכתוב, אינו מתעשר אלא מין על מינו, ומשום כך אין מעשרים מן הבקר על הצאן (כבשים או עזים) ולהיפך. ומכל מקום, מעשרים מן הכבשים על העזים, למרות שהם שני מינים, משום שהתורה כללה אותם לענין מעשר בהמה. ואין מעשרים מבהמות שנולדו בשנה אחת על בהמות שנולדו בשנה אחרת, וראש השנה לענין מעשר בהמה הוא אחד בתשרי.

אף שמעשר בהמה הוקש למעשר דגן, שונה דין מעשר בהמה, שאין בהמותיו של אדם אסורות עליו כטבל עד שיעשרן. ומכל מקום, קבעו חכמים שלשה זמנים בשנה, שהם ״גרנות״ למעשר בהמה, ומשעה שהגיע הגורן אסור לאדם למכור ולשחוט את בהמותיו עד שיעשרן. שלושה זמנים אלו הם חמישה עשר יום לפני כל אחד משלושת הרגלים. ותיקנו חכמים זמנים אלו כדי שיהיו בהמות מצויות לעולי הרגלים.

רק אם היו לאדם עשר בהמות צריך לעשרן. היו לו יותר מעשר בהמות — מכניס את כולן לדיר, ומעשרן, והיתרות על עשר מצטרפות לגורן הבא. אין בהמותיו של אדם מצטרפות לכלל עדר החייב מעשר אלא כן היו בתוך טווח של ששה עשר מיל, מפני שבמרחק זה שולטת עינו של הרועה בבהמותיו, והוא מצרפן. ומכל מקום, גם אם היו מרוחקות יותר, אם היו לו באמצע בהמות הראויות להצטרף לכאן ולכאן למנין מעשר — הרי אלו מצרפות את כולן. וסוכם כי כל שהבהמות קרובות זו לזו הריהן מצטרפות, גם אם חלקן בארץ וחלקן בחוצה לארץ, ואף אם היה נהר הירדן מפסיק ביניהן.

כל אדם חייב במעשר בהמה, כהנים לויים וישראלים. אין אדם חייב לעשר אלא את הבהמות שנולדו ברשותו, אבל לא את הקנוי ולא את הניתן לו במתנה, וכן אין בהמות השותפים חייבות במעשר. מי שמת והניח בהמות, כל זמן שלא חלקו הבנים את נכסי אביהם — הרי זו כרשות אביהם וצריכים לעשר את הבהמות שירשו, ואולם משעה שחלקו — הריהם כלקוחות, שקנו זה מזה, ואינם צריכים לעשר.

כל הבהמות שבעדר מצטרפות למעשר, בין זכרים ובין נקבות, בין תמימים ובין בעלי מום, והקדושה חלה אף על בעל מום שאינו ראוי להקרבה, וכן על הפסולים להקרבה משום גנאי עבירה שיש בהם, כגון הנרבע והנעבד לעבודה זרה. אבל הפסולים להקרבה מטעם אחר — אינם חייבים במעשר, ובכלל זה כלאיים וטריפה ויוצא דופן ומחוסר זמן ויתום.

כיצד מעשר אדם את בהמותיו לכתחילה? כונסן לדיר ועושה להם פתח קטן, ומונה אותן: ״אחד״ ״שנים״ ״שלושה״ וכו׳, והיוצא עשירי — צובעו בסיקרא ואומר: ״הרי זה מעשר״. אבל גם אם מנה את צאנו באופן אחר, ואפילו מנה אותם שנים שנים או מאה מאה — גם זה מעשר. ומכל מקום, צריך שימנה את צאנו, אבל אם היו לו עשרה ונטל אחד מהם — אין זה מעשר. וכל שהעביר את צאנו אחד אחד, גם אם לא קרא לעשירי ״עשירי״ — הרי זה מעשר, שעשירי — מאליו הוא קדוש.

מקרים רבים נדונו בשאלות אלה של מעשר בהמה, בספקות הנוצרים מתוך מנין מוטעה, ומתוך שדרכם של טלאים שמקפצים ממקום למקום, ואלו מקצת עיקרי הדברים: כל טלה שנמנה למנין מעשר — הרי זה פטור מן המעשר, ובלבד שהיה ראוי להתעשר כשמנה אותו. אם קפץ אחד מן המנויים שכבר נפטרו מן המעשר לתוך הדיר — הרי זה פטור מלעשר את כל הטלאים שבדיר, מפני שכל אחד מן הטלאים שבדיר הריהו ספק, ורק עשירי ודאי מתעשר, ולא עשירי ספק.

אף שבאופן כללי, הקדש בטעות אינו הקדש, גזירת הכתוב היא לגבי מעשר, שלא רק המעשר אלא גם טעותו מתקדשת, שאם קרא בטעות (וכל שכן בכוונה) לתשיעי ״עשירי״, או לאחד עשר ״עשירי״ — הרי זה קדוש. ומכל מקום אין קדושת טעות המעשר כקדושת המעשר לכל דבר, שהתשיעי אינו קרב במקדש, אבל חלה עליו קדושת מעשר, ואסור בגיזה ועבודה, ונאכל במומו, ואילו האחד עשר קרב שלמים. ומכל מקום אין זה אלא בתשיעי ובאחד עשר, אבל אם קרא לשמיני או לשנים עשר ״עשירי״ — אין זה קדוש. ואף האחד עשר אינו קדוש אלא אם נעקר שם העשירי מן העשירי, אבל כל שקרא לעשירי ״עשירי״ — אין אחד עשר מקודש.

אלו עיקרי הנושאים שבפרק זה, אף שאגב עיקרי הדברים נידונו בו שאלות של הפרשת תרומות ומעשרות ממין על מינו, וכן עסקו בו בענין נהר הירדן, מעמדו ביחס לארץ ישראל, ודיני מי הפרת ומי נהרות בכלל, לענין נדרים ולענין טהרה.