הקדמות לתלמוד הבבלי · בבא קמא · סיכום לפרק ב׳

בפרק זה נידונים פרטי ההלכות בכמה אבות נזיקין שהם מועדים מתחילתם.

בפרק הקודם נתבאר כי נזקי הרגל נחשבים כמועדים מתחילתם ומשלם עליהם נזק שלם. ונתבאר בפרק זה שבכלל נזקי הרגל כל נזק שגורם בעל חיים בגופו בדרך תנועתו הרגילה. ולכן, משלם לא רק על נזקי דריסה ושבירה של רגלי בהמות, אלא אף על נזקים באברים אחרים של הבהמה אם נעשו בדרך הילוכה הרגיל. ואף על נזקי שבירה של עופות בין ברגליהם ובין בכנפיהם.

את נזקי הרגל משלם רק כאשר היו אלה בתוך תנועתו הרגילה של בעל החיים, אבל אם קפץ שלא כדרכו והזיק הרי זה כנזקי קרן, ומשלם רק חצי נזק. וכן מבואר כי נזקי רגל הם רק נזקים שגורם בעל החיים בגופו, או בדברים הקשורים בו אף בדרך רופפת. אבל כאשר מתיז בדרך הילוכו צרורות אבן ומזיק — הרי זה בדין ״צרורות״, שלפי הלכה מקובלת משלם על כך רק חצי נזק. ומשום כך נזק שגורם בעל חיים על ידי רוח שגרם בתנועת כנפיו — אף הוא בגדר צרורות ואין בו אלא חצי נזק.

אף נזקי השן הם נזקים שבעל החיים מועד להם — כאשר אוכל דברים שדרכו לאוכלם ובדרך שהוא רגיל לעשות זאת. בעל חיים שאוכל דברים שאינם ראויים לו (כגון בגדים) או שאוכלם בדרך בלתי רגילה — הרי זה כמזיק מתוך כוונה להזיק, ואינו משלם אלא חצי נזק. ומצד אחר, כל נזק שגרם בעל החיים במטרה להגיע למאכל, אם נעשה כדרכו — משלם נזק שלם כנזקי שן. ואולם בעל חיים שאכל דבר כדרכו ואגב כך גרם בעקיפין לנזק גדול (כגון כלב שלקח פת שנאפתה על גבי גחלים ואכלה ואף גרם על ידי כך לשריפה של גדיש) על הנזק שבאכילתו שהיא כדרכו משלם כנזקי שן, ועל הנזקים האחרים — לפי מה שהם (אש או צרורות).

עוד נתבאר שאף ברשות הרבים, בה פטור על נזקי השן, מוטל על הבעלים לשלם פיצויים תמורת מה שנהנה מאכילת בהמתו. ומצד אחר יתחייב אף ברשות הרבים על נזקי שן (חצי נזק) אם נעשה הדבר בדרך בלתי רגילה.

ר׳ טרפון סבור שיש להוסיף לרשימת המועדים מתחילתם גם נזקי קרן שנעשו ברשותו של הניזק ומשלם עליהם נזק שלם, אבל אין כן מסקנת ההלכה, ולמעשה בדין קרן נשארת תמיד החלוקה בין תם למועד.

להלכה סוכם כי מועד לענין קרן הוא בעל חיים שהזיק מתוך כוונה שלושה ימים בזה אחר זה (או במרווחי זמן גדולים יותר) ושלאחר כל פעם העידו עדים על כך והזהירו את הבעלים בפני בית הדין. וכל עוד לא נעשה הדבר בדרך זו הריהו בגדר תם ומשלם בעליו רק חצי נזק. אף המועד להזיק בנזקי קרן ייתכן שיחזור להיחשב כתם — אם יתברר על פי הנסיון ששוב אינו מזיק כל עיקר (״תינוקות ממשמשין בו ואינו נוגח״).

אדם המזיק בגופו נחשב תמיד כמועד, ובכל דרך שהוא מזיק. בין שעשה זאת בכוונה וביודעין ובין שלא בכוונה ושלא ביודעין — הריהו חייב לשלם הכל, ואינו נפטר מאחריות אלא במקרה של אונס גמור. חיוב זה לשלם כל הנזק הוא בנזק בלבד, אבל שאר עונשים וקנסות הנלווים למי שהזיק אדם תלויים במידה מסויימת בכוונתו של העושה, ולא בכל מקרה הוא משלם.

אגב הדיונים העיקריים באבות הנזיקין דן התלמוד באריכות במספר נושאים מסתעפים. חובת התשלום של ״מה שנהנית״ על נזקי שן ברשות הרבים, השתלבה בסוגיה העקרונית של ״זה נהנה וזה אינו חסר״, שמסקנתה היא שאם אין נגרם לו לאדם חסרון כלשהו — אין לחייב את חבירו הנהנה מנכסיו בתשלום.

כן דן התלמוד באריכות ביסוד החיוב של נזקי האש — האם הוא משום ״חיציו״ של האדם, כאילו הזיק בכוחו, או שמא הרי זה ככל ממונו שהזיק, ומסקנת הדברים שיש לחייבו בדבר הן מצד זה והן מצד זה.