הקדמות לתלמוד הבבלי · שבועות · סיכום לפרק ב'

משום הלשון המיוחדת בתורה, אין היחיד מביא קרבן על שגגת טומאת מקדש וקדשיו אלא אם כן היתה לו קודם לכן ידיעה בעיקר הדברים, ורק לאחר מכן נעלם ממנו ושוב נודע לו. אין צריך שתהא ידיעה זו מגיעה עד לפרטים (כגון מה היתה טומאה זו או מה שיעורה) אבל צריך שידע את עיקרי הדברים.

להלכה סוכם כי בשגגה זו יכולות להיות שתי העלמות, הן העלם הטומאה — ששכח שנטמא, והן העלם המקדש והקודש — ששכח שהוא נמצא במקדש או שהוא נוגע בקדשים. וכל שנעלם ממנו אחד מאלה, או שנעלמו ממנו שניהם, ולאחר מכן ידע — הרי זה מביא קרבן עולה ויורד על שגגתו. ואם הזיד — הרי זה חייב כרת. אבל אם היו עדים והתרו בו — מלקים אותו ונפטר מעונש הכרת.

שתי שאלות בענין זה נשארו בספק: האם העלם הטומאה כולל גם העלם של ידיעת הלכות טומאה, והאם אי ידיעת מקום המקדש גם היא נחשבת העלם.

הנכנס בשגגה למקדש כשהוא טמא מתחייב בקרבן. ולענין הגדרת המקדש, הרי העזרות הם תחום המקדש, הן תחום העזרה כפי שהיה בראשונה, והן מה שמוסיפים עליו בדרך הראויה. ונתבאר כי הוספת שטח לתחום הקדושה נעשית באופן מיוחד, ובשלימותו צריך שיהיו בו מלך ואורים ותומים, סנהדרין גדולה ושתי תודות להקדשה ולהקרבה. ובדרך זו מוסיפים הן על תחומה המקודש של העיר ירושלים, והן על תחום המקדש (אלא שהוא מתקדש בשיירי קרבן התודה, ולא בקרבן התודה עצמו). וכל שלא נתקדש כראוי אין בו דיני הקדושה הגמורים השייכים לאותו מקום.

מי שנטמא בהיותו בעזרה עצמה, ונעלם ממנו הדבר, אם השתחווה או שהה במקדש יותר מכדי לצאת ממנו בדרך הקצרה ביותר — הרי זה חייב משום טומאת מקדש וקדשיו, ויש בדבר גם עבירה על מצות לא תעשה של טומאת המקדש וגם על מצות עשה של פרישה של הטמא מן המקדש.

אגב כך הוסבר כי יש כיוצא בזה, אבל באופן הפוך, בדין אחר הנוגע למי לנטמא — במשמש עם אשה טהורה ואמרה לו שנטמאה, שאז אסור לו לפרוש מיד, אלא לשהות. ואם לא עשה כן — עבר הן על מצות עשה והן על מצות לא תעשה.