הקדמות לתלמוד הבבלי · נדה · סיכום לפרק ה'

בדינה של האשה שילדה שלא בדרך הרגילה, ביציאה מן הרחם, אלא באמצעות ניתוח הנעשה בדופן הרחם (״יוצא דופן״), לענין טומאתה וטהרתה והבאת קרבנותיה, נחלקו תנאים. ועיקרה של מחלוקתם הינה השאלה כיצד מוגדרת בתורה הלידה המחילה על היולדת דיני טומאה וטהרה. יש שאמרו כי מן האמור בתורה ״אשה כי תזריע וילדה״ למדים אנו שהלידה המחילה על היולדת דיני יולדת היא: שתהא זו לידה הנעשית במקום שבו גם היתה הזריעה, שכשם שהזריעה נעשתה במקום הרחם, אף הלידה צריכה שתהא משם, ואין ה״יוצא דופן״ בכלל זה.

ויש שאמרו כי מן הכתוב ״ואם נקבה תלד״ יש ללמוד כי אף לידת ה״יוצא דופן״ נחשבת כלידה לכל דיניה. שכן לאחר שאמרה תורה ״אשה כי תזריע וילדה זכר״, לא היתה צריכה לשוב ולומר ״ואם נקבה תלד״, אלא לומר ״ואם נקבה היא״, ובא הכתוב הנוסף ״תלד״ להורות כי בעוד אופן של לידה נאמרו הדברים, והיא בלידתו של ה״יוצא דופן״. אכן המפרשים הרבו לדון אם היולדת באופן זה של ״יוצא דופן״ שורדת בחיים לאחר מכן. והעלו דעות שונות המתייחסות הן לדרך בה התבצע ניתוח זה, אם בחיתוך סכין או בטיפול תרופתי, והן לאפשרות החיים של האם או של הוולד או של שניהם. ואולם סיכמו כי בימינו רווח אופן לידה זה, והוא מן הניתוחים שאינם נחשבים כבני סכנה, והיולדת שורדת בחיים ואף שבה ויולדת. ואולי הוא מן הדברים שהשתנו בהם הטבעים האנושיים.

ובאשר לאופן יציאת הדם המטמא את האשה בטומאת הנדה סיכמו חכמים כי מן הכתוב ״כי תהיה זבה דם יהיה זובה בבשרה״ למדים אנו כי הדם המטמא הוא זה שיצא מן המקור, ומן הכתוב ״זובה בבשרה״ המורה שהזוב עדיין בבשר, למדים אנו שמשהגיע הדם אל הבית החיצון, הוא בית הערווה, ואף שלא יצא עדיין אל מחוץ לגוף האשה, הריהי נטמאת בו בנדה. ובכך נבדלת טומאת הנדה מטומאת הזב ובעל הקרי, שנאמר בהם ״איש איש כי יהיה זב מבשרו״ (ויקרא טו, ב), ״ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע״ (שם שם טז) להורות שאין הם נטמאים אלא משיצא זובם וקריים אל מחוץ לגופם.

ועוד נתברר בפרקנו כי ה״אשה״ האמורה בכתוב ״ואשה כי תהיה זבה דם״ הריהי בת כל גיל, ואף התינוקת בת יום אחד בלבד שראתה דם בכלל זה, שהריהי מטמאה בנדה. ומעת שהיא בת עשרה ימים הריהי ראויה להיטמא בטומאת זיבה (״זבה גדולה״). שכן כבר עבר עליה פרק זמן זה של שבעה ימים, המכונה ״ימי נדות״ (שכל דם שהיא רואה בו הריהו דם נדות ואינו עולה לזיבתה), ואם ראתה דם שלושה ימים רצופים לאחר מכן הריהי זבה.

אלה עיקריו של הפרק. ואולם מתוך שנתבררה הגדרתה של האשה לענין זמן טומאת נדה וזיבה, נתפרטו בפרקנו עוד שלבי התפתחותה של האשה לעניינים הלכתיים שונים: עד אימתי היא נחשבת לקטנה, וממתי הריהי בכלל נערה, ולאחר מכן ממתי היא נחשבת כבוגרת. ובתוך כך התפרשו סימני הגוף השונים המציינים את שלבי התפתחותה והגדרתה ההלכתית.