הקדמות לתלמוד הבבלי · כתובות · סיכום לפרק ד׳

לגבי זכות האב בבתו סיכמו חכמים ש״כל שבח נעורים לאביה״, והאב זכאי בבתו (עד להיותה בוגרת) בכסף הקדושין, ובכסף הקנסות ושאר התשלומים המגיעים לה, במעשי ידיה ובמציאתה (אבל אין לו זכות להשתמש בנכסים השייכים לה, כגון אלה שירשה או קיבלה מאחרים). נוסף לאלה יש לאב זכות בבתו שלא בגרה לקדשה ולקבל את גיטה, ולהפר את נדריה. זכויות אלה של האב הן ברובן זכויות אישיות שאינו מורישן לבניו, ולכן אין לאחיה זכות אלא בתשלומי ממון שהבת זכאית להם בחיי האב בלבד.

זכויות האב בבתו הן עד שבגרה או עד שהיא נישאת. אבל לאחר שנישאה גם אם בטלו הנישואין בחיי האב אין היא עוד ברשותו (ומבחינת ההלכה הרי היא כ״יתומה בחיי האב״).

בדין מוציא שם רע אין נוהגים בכל הדברים כלשון הכתוב ממש, אלא לפי מדרש ההלכה בענין זה. וכך הוא סיכומם של דברים: אם נשא אדם נערה (ולא בוגרת או קטנה) שהיא ישראלית (ולא גיורת) ובעל אותה כדרכה, ובא לבית דין וטען שלא מצאהּ בתולה, ומביא עדים המעידים שזנתה כאשר היתה ארוסה לו. אם נמצאו דברי העדים אמת — הרי היא נידונת בסקילה על פתח בית אביה (ואם אין לה אב, או שאין לאב בית אינו מעכב את דינה). ואם הביא האב עדים המזימים את עדיו של הבעל הרי העדים נסקלים (כדין עדים זוממים) והבעל לוקה ומשלם מאה כסף לאבי הנערה, וחייב לקיימה ואינו יכול לגרשה אלא מרצונה.

זכויות הבעל דומות בעיקרן לזכויות האב, שהוא רשאי להפר את נדריה, וזכאי במעשי ידיה ובמציאתה ויש לו חלק בתשלומי פיצויי נזקים המגיעים לה. ויתר עוד על האב שהוא זכאי לאכול מן הרווחים שמכניס רכושה (אף שאין הרכוש הזה שלו). כנגד זכויות אלה של הבעל יש התחייבויות המוטלות עליו. שמדין תורה חייב במזונותיה ובכסותה ובעונתה. ומדברי חכמים חייב לשלם עבור ריפויה, לפדותה מן השבי, ולשלם הוצאות קבורתה. ולאחר מותו קבעו כמו כן תנאים מסוימים: האלמנה ממשיכה לגור בביתו ולהתפרנס מנכסיו, הבנות שנולדו מאשתו זו מתפרנסות מנכסיו עד לנישואיהן או בגרותן (״כתובת בנן נוקבן״), הבנים שנולדו לו ממנה יורשים את כתובת אמם נוסף לחלקם בירושה (״כתובת בנין דיכרין״).

אגב הדיון ב״כתובת בנן נוקבן״ סוכמו דברים לגבי חובת האב לזון את ילדיו בחייו. כל עוד הילדים הם קטני קטנים (עד גיל שש) חייב האב במזונותיהם, ולאחר מכן, עד שיתבגרו, לוחצים עליו בבית הדין שיזון אותם, ואם אמיד הוא ומסוגל לפרנסם אף מוציאים ממנו בעל כרחו לפרנסתם.