הקדמות לתלמוד הבבלי · נדרים · סיכום לפרק י״א

הבעל יכול להפר לאשתו רק נדרי עינוי נפש — שנדרה איסור בדבר ויש לה צער (אפילו מועט) במה שנמנע ממנה אותו דבר. ונדרים אלה לאחר שהופרו בטלו לגמרי. וכן מפר נדרים שבינו לבינה — שפוגעים ביחסי האישות ביניהם, ונדרים אלה מופרים לה רק כשהיא נשואה לו. אבל אם יצאה מרשותו — חלים עליה נדרים אלה. ובפרטי הדברים יש מחלוקת בהגדרתם של מקרי־גבול שונים האם הם נחשבים כעינוי נפש או כדברים שבינו לבינה. נדרים אחרים. בין שהם נוגעים לאשה עצמה, או ליחסיה עם אחרים — אין לבעל רשות להסירם. ויש נדרים שאין הבעל צריך להסירם משום שאינם חלים כלל, אלא שפעמים אמרו חכמים שיפר שמא לא יזהר בפרטי הדברים (או לאחר שתתגרש) ונמצא נכשל באיסור.

אף שנחלקו הפוסקים בדבר נראה כי מסקנת הרוב היא כי נדר שהופר מקצתו לא הופר כולו. ומשום כך כאשר נודרת האשה נדר כולל ובעלה אינו יכול או אינו רוצה להפר את כולו — הרי מה שהופר הופר, והשאר קיים.

אין אדם יכול להפר נדרים אלא של אשה הנמצאת ברשותו. ולכן אין האב יכול להפר את נדרי בתו הבוגרת (אף שהיא עדיין בבית אביה). ואף אינו יכול להפר את נדריה של בתו לאחר שנישאה. גם אם נתגרשה או נתאלמנה בעודה קטנה, וכן אין מפירים את נדריה של יתומה מאב. הבעל (וכן האב) יכול להפר נדרי אשתו שנדרה בעודה ברשותו — גם אם אמרה שיחולו לאחר שתצא מרשותו. אבל אינו יכול להפר נדרים אלו אם יצאה מרשותו גם אם אחר כך חזרה לרשותו. אם היתה טעות בהפרה, בין שטעה והפר נדרי בתו במקום נדרי אשתו, בין שחשב שנדרה בדבר מסויים ונתברר שנדרה בדבר אחר — הרי זה חוזר ומפר. והוא הדין כאשר טעה בדין, ולא ידע שברשותו להפר נדרי אשתו, או שלא ידע שנדר כזה יש לו הפרה — הריהו מפר כאשר נודע לו הדבר.

אגב הדיון בבעיות אלה, שהן עיקרו של הפרק, נדונו גם כמה הלכות אחרות. נדון בפרק מצדדים שונים ענין רחיצה וכיבוס בגדים, וכן הוסבר שיכולים לתת מתנה לאשה גם כאשר הבעל מודר הנאה מן הנותן, אם הדבר ניתן בדרך שלבעל אין רשות בו. כמו כן, אגב הדיון באשה הנודרת הנאה מבעלה הובאו כמה הלכות שבהן קבעה משנה אחרונה הלכה בכמה מקרים שאין כופים על הבעל לגרש את אשתו בגלל דבריה של האשה, אלא משאירים זאת לשיקול דעתו של הבעל.