הקדמות לתלמוד הבבלי · ביצה · סיכום לפרק ג׳

בעיקרם של דברים סוכם כי ציד הוא רק בבעלי חיים שאינם בני תרבות ושאינם גדלים בביתו של אדם בדרך קבע, ואילו בעלי חיים בני תרבות — אין תפיסתם נחשבת כציד. ומאידך, בעלי חיים שאינם בני תרבות, גם אם הם מצויים ברשותו של אדם, אף שאינו צריך לעשות מלאכת ציד גמורה כדי להשיגם, מכל מקום אם אינם בתוך תפיסת ידו ממש, שהוא יכול ליטלם בכל עת — הרי יש בכך משום ציד האסור ביום טוב.

הַתָּרָה של בכור בעל מום ביום טוב נאסרה, אלא שלמדנו כי הדבר אסור רק כאשר ההיתר כולו נדון ביום טוב. אולם אם עיקרו של הדיון נעשה מבעוד יום — הרי זה מותר. ואף שנינו כי יש דרכים מסויימות בהן מותר להערים ולהוציא בהמה כגון זו מבור שנפלה לתוכו (אף כי כאן יש גם צד התחשבות בצער בעלי חיים).

הרחקות וסייגים רבים נקבעו על ידי חז״ל כדי למנוע כל דבר הדומה למשא ומתן ביום טוב. משום כך נאסרה גם מלאכת שקילה ומדידה וכל חלוקה של בשר לחתיכות הראויות לכל משפחה, אם היא נעשית באופן או בדרך הדומים לנָהוּג במסחר באותו מקום. עם זאת מותר לאדם לקחת דברים, הן מחבירו והן מחנווני, כל עוד נעשה הדבר לא כדרך מקח וממכר, אלא כפי שאדם לוקח בטובה ושואל מחבריו — בלא לקבוע מחיר או מידה מוגדרת. נקבע בכך כלל בדברים אלה — שכל הפעולות של חלוקה ומִנְיָן שאדם עושה כרגיל בביתו לצורך משפחתו, מותר לו לעשות גם עם חבירו, ובלבד שלא ייאמר במפורש הצד המסחרי שבדבר.