הקדמות לתלמוד הבבלי · נדה · סיכום לפרק ז'

כשם שהאשה נטמאת בראיית דם שיצא ממקורה, והריהי מעתה אב הטומאה שמטמאת במגעה אדם וכלים, אף דם הנדה עצמו טמא ומטמא במגעו ובמשאו. ובאשר לאופנים בהם מטמא דם הנדה נקבע שלא רק הדם הלח מטמא (כנלמד מן הכתוב ״והדוה בנדתה״, שאף הדם הזב ממנה הריהו כמותה), אלא אף הדם היבש מטמא. והרי זה שלא כדינם של הדברים היוצאים מן הזב (כרוקו וניעו וזרעו) שאין הם מטמאים אלא בהיותם נוזליים.

ועוד נקבע כי לא רק הדם שהיה בתחילתו לח ולאחר מכן התייבש מטמא, אלא אף זה שהיה מתחילתו יבש. שכן למדים אנו מהכתוב ״דם יהיה״ לרבות לטומאה אף את הדם היבש מעיקרו. עוד נקבע בדינו של דם הנדה כי בדומה לנדה עצמה שהריהי מטמאה את הנושא אותה, והריהו ראשון לטומאה, אף דם הנדה מטמא את הנושא אותו.

בדומה לדם הנדה היבש שהריהו מטמא, אף בשר המת היבש מטמא. ובהגדרתו של ״בשר יבש״ נמסר כי נחלקו חכמים בדבר. יש שאמרו שכל בשר שיבש עד כדי שמעתה הריהו מתפורר, שוב אין הוא בכלל בשר יבש המטמא. ויש שאמרו שבכל דרגת יובש, ואף זה שמתפורר, הריהו מטמא.

ומתוך שנידונו טומאת דם הנדה ובשר המת, נידונו גם שאר טומאות (כטומאת הזב ובשר הנבילה ושכבת זרע) אם הריהן מטמאות אף ביבש. ונקבע בהן שאין הן מטמאות אלא בלח ולא ביבש. ואולם אם לאחר שהשרו אותם במים פושרים בפרק זמן של מעת לעת, הריהם חוזרים לכמות שהיו, הריהם מטמאים.

ולאחר שנתברר בפרק הקודם כי מן התורה אין האשה נטמאת בכתמי דם הנמצאים על גופה או על בגדה, ואולם גזרו בהם חכמים טומאה. מעתה כל שמצאה כתם הריהי טמאה בו, כמי שכבר ראתה דם, ולכך טהרות שנגעה בהן לפני שנמצא הכתם נטמאו. ובאשר לשאלה עד אימתי הריהי מטמאה למפרע את הטהרות שנגעה בהן, נקבע כי כל הטהרות שנגעה בהן עד לשעה שכיבסה את החלוק שבו נמצא הכתם טמאות. ואילו הטהרות שנגעה בהן לפני כיבוסו, אינן טמאות. שכן ברור היה לחכמים כי בשעת כביסה נבדק החלוק היטב על ידה, ואם היה בו כתם באותה עת, היה נראה לכובסתו.

ועוד בגזירה זו של חכמים בכתמים, שנגזרה רק בבנות ישראל, ולא בבנות הנכרים. שאף שגזרו חכמים על הגוים שייחשבו כזבים לכל דבריהם, מכל מקום לא הוסיפו וגזרו טומאה על כתמיהם. ולכן נקבע דינם של הכתמים המגיעים ממקומות שגרים בהם גוים בלבד שהם טהורים. ואף אם הם מגיעים ממקומות שגרים בהם יהודים וגוים, הריהם טהורים. שכן חזקה היא שבנות ישראל מצניעות את כתמיהן, ובודאי אלה הם כתמיהן של הגויות. אכן יש שאמרו כי במקומות מסויימים (כרקם), הגוים הגָרים שם הם גֵרים, ואולם אין הם נוהגים כמנהג בנות ישראל להצניע כתמיהן, ולכך הריהם טמאים.