הקדמות לתלמוד הבבלי · בכורות · הקדמה למסכת בכורות

מסכת בכורות עוסקת ברובה בדיני הבכורות לכל סוגיהם ובדינים הנקשרים והמסתעפים מהם. מיקומה של מסכת זו נובע כנראה מדין בכור הבהמה הטהורה, שהוא עיקרה של מסכת זו, והוא מהווה המשך למסכת חולין, העוסקת בדיני שחיטה ואכילה של בעלי החיים ובמתנות הכהונה מן החי. כמו כן מייחדת מסכת זו מקום לדיני מעשר בהמה בגלל צדדים משותפים שונים בינם ובין דיני בכור הבהמה הטהורה.

בתורה¹שמות יג, יב - יג ועוד. נזכרים דיניהם של שלושה מיני בכורות, שצריך אדם לקדש לה׳: בכור אדם זכר, בכור זכר של בהמה טהורה, ובכור זכר של חמור (״פטר חמור״). טעם הדבר נאמר בתורה במפורש²במדבר ג, יג כי במכת בכורות, שבה הכה ה׳ כל בכור בארץ מצרים, מבכור אדם עד בכור בהמה, וניצלו בה בכורות ישראל — הקדיש ה׳ לו את בכורות האדם והבהמה, ושלו הם, ועל כן מצווה גם האדם מישראל לקדש אותם, כל אחד לפי עניינו. מצוות אלו זו מהוות חלק ממכלול המצוות שיש בהן זכר ליציאת מצרים, ומצד אחר הריהי חלק ממצוות הראשית (כגון ביכורים ותרומה), שאדם מצווה ליתן את הראשית בכל אשר לו לה׳³ראה ספר החינוך מצוה יח.. המשמעות להלכה של הקדשת הבכורות לה, באה לידי ביטוי, כמו במצוות אחרות, בנתינה לכהנים, שליחי ה׳, ואשר ה, הוא חלקם ונחלתם בתוך בני ישראל. ומצד זה כלולים שלושת מיני הבכורות בתוך מתנות הכהונה⁴ראה במדבר פרק יח, חולין קלג, ב..

מספר צדדים משותפים בהלכותיהם של שלושת מיני הבכורות, שהם נוהגים דוקא בזכר שהוא ״פטר רחם״ (היוצא ראשון מרחם אמו), ושהקדושה חלה עליהם מאליה משעה שנולדו, ושהם או פדיונם צריכים להגיע לידי הכהנים. ואולם הקדושה השייכת בכל אחד מסוגי הבכורות אינה זהה, וממילא גם שונים לגמרי האופנים בהם היא באה לידי ביטוי. ההסבר מה הן החובות השייכות לגבי כל אחד ממיני הבכורות, העיון בהגדרות העקרוניות המשותפות והיהודיות והעיסוק בבעיות שונות המתעוררות במציאות הוא עניינה של מסכת זו.

פטר חמור, בהיותו ממיני הבהמות הטמאות כמובן אינו קדוש, שאינו בגדר קרבן, ואף אין גופו ניתן לכהן, אלא שצריך ליתן שה תחתיו לכהן, ומאותה שעה נעשה פטר החמור רכוש בעליו לכל ענין (אף כי לדעת חלק מן החכמים, וכן נפסק להלכה — הריהו אסור בהנאה עד שייפדה). ואם לא נפדה פטר החמור — עורפים את ראשו. דינים אלה מפורשים בתורה, אף שיש צדדים מסוימים הדורשים בירור ועיון — האם אפשר לפדות את פטר החמור בשה או גם בשוויו של שה, האם מצוה דוקא לפדות את פטר החמור או לעורפו, ומה דינו לאחר שנערף.

בכור בהמה טהורה (שור כבש ועז), בניגוד לשאר קדשים, מתקדש בלידתו בקדושת הגוף — ששם קרבן עליו⁵נחלקו הדעות האם בנוסף לכך צריך בעליו להקדישו, ראה ערכין כט,א, רמב״ם הלכות בכורות פ״א ה״ד ונושאי כליו., ולאחר שלבי הגידול הראשוני למוסרו לכהן, והכהן צריך להקריב אותו בתוך שנתו הראשונה בבית המקדש ולאוכלו בירושלים. ואולם אם היה הבכור בעל מום ואינו ראוי להקרבה — הכהן שוחטו ואוכלו בכל מקום. ומכל מקום, קדושת הגוף שבבכור אינה פוקעת ממנו, ובכל אופן אסור הבכור בגיזה ועבודה, כשאר בהמות קדשים, וכן לא ניתן לפדותו (בניגוד לשאר קדשים שנפל בהם מום), ואף לא הותר לשוחטו ולמוכרו בשוק כדרך בשר חולין.

בכור אדם מישראל (להוציא בני כהנים ולויים) אף הוא מתקדש בלידתו. אבל קדושה זו שבו מוסכם כי אין בה צד של קרבן או איסור הנאה, אלא רק בכך שאביו חייב לפדותו מיד הכהן בחמשה שקלי כסף. מצוה זו של ״פדיון הבן״ חלה (וכרגיל אף נעשית) כאשר נעשה הילד בן חודש ימים. ואף שהמצוה מוטלת על האב, מכל מקום, מבואר בדברי חכמים כי מצוות הפדיון היא מצוה השייכת למהותו של הילד, ואף שחובת פדיונו מוטלת בראשונה על האב, אם לא נפדה — חייב הוא עצמו לפדות את עצמו. אכן, יש בתורה גם ענין וסוג אחר של בכור, שהוא בכורו של האב (״ראשית אונו״), שהוא נוטל חלק גדול פי שנים בירושת אביו⁶דיני ירושת בכור נידונים בהרחבה בפרק השמיני של מסכת בבא בתרא, אולם בהקשר של דיני ירושה בכלל.. ואף ששני סוגי הבכור מאוחדים בדרך כלל באדם אחד, שהוא בכור לאביו ולאמו, ייתכן שיהיה אדם בכור לקדושה (לפדיון) ולא לירושה, או להיפך. ויכולים להיות לאב אחד כמה בנים בכורים לפדיון (מאמהות שונות), ולאם אחת בנים בכורים לירושה (מאבות שונים). מסכת זו עוסקת בשני סוגי הבכורה והיחס ביניהם.

כאמור, כל שלושת מיני הבכורות הריהם זכרים שהם ״פטר רחם״, כלומר זכר הנולד ראשון לאמו, שפטר (=פתח) את רחמה, ולפיכך הולד השני (גם אם נולדה לפניו נקבה) אינו מתקדש בקדושת בכור. למרות שהגדרה זו היא לכאורה חד משמעית, עדיין היא משאירה מקום לשאלות שונות, האם מי שאינו נולד דרך פתח הרחם, אלא בניתוח (״יוצא דופן״) גם הוא נחשב כבכור לענין זה, ואם לא — מה דינו של הבא אחריו? כגון מה דינו של ולד שנולד אחרי נפל? האם במקרה זה הולד הראשון אינו נחשב והשני הוא שיתקדש כבכור? וכמובן מה היא הגדרתו של נפל לענין זה, האם כל ולד מת ייחשב נפל, או רק כזה שהיה בלתי מושלם לגמרי?

כמו כן נאמר בתורה בכל הבכורות ״בישראל״. לגבי בכורות בהמה זו היא הגדרה קניינית, שהבהמה צריכה להיות שייכת לישראל. ואף כאן מתעוררות שאלות - מה יהיה הדין אם האם שייכת לישראל ואילו הבכור נמכר לגוי עוד לפני שנולד, וכן להיפך, בהמת גוי שבכורה נמכר לישראל. וכיוצא בזה. האם כאשר האם או הבכור שייכים לישראל רק בחלקם (על ידי שותפות)? ולגבי בכור אדם השאלה היא, האם בטוי זה מוציא מכלל החיוב את בנם של גרים? ומצד אחר, האם גיורת שילדה ילד בהיותה גויה וילדה בן בהיתה כבר יהודיה, האם ייחשב ילד זה כבנה הבכור, משום שנולד ראשון בהיותה ישראלית? שאלה אחרת נוגעת להגדרת הבכורות כשייך למין החייב בבכורה. לגבי בכורות הבהמה הטהורה קיימת שאלה של בני כלאיים (של כבש ועז, או של חיה ואחד ממיני הצאן). האם נחשבים הם כשייכים למין אמם או לבריות מסוג אחר? מה דינו של ולד (באדם ובבהמה) שנולד מעוות בצורתו, והוא נראה כבן מין אחר, כגון בן כבשה הדומה לעז או להיפך, או כבן פרה, שהיא בהמה כשרה הדומה לחמור, שהוא בן מין טמא? דיון זה מעלה את שאלת כשרותו של ולד כזה, ומתוך כך עיסוק בשאלות כלליות יותר, של כשרותם של הדברים הבאים מן החי, בין אם הוא טמא ובין אם הוא טהור. ואף באדם, יש נפלים שהפיגור בהתפתחותם או העיוות בצורתם גדול כל כך, עד שיש מקום לשאול האם יצור כזה הוא בגדר ולד אדם, שיש להחשיב את לידתו כלידה, או שמא אינו נחשב כלל כולד, והנולד אחריו הוא ייחשב כבכור.

דיונים רבים במסכת זו נוגעים לשאלות מעשיות שביסודן משותפות לשלושת סוגי הבכור, לא רק בשאלה מה מוגדר כבכור ומה לא, אלא בספקות שונים הנובעים מן המציאות היום יומית בה לא ניתן תמיד לזהות את הבהמה המבכירה ולא הבכור. שאלה זו יש לה השלכה ממונית — האם יכול הכהן לתבוע את שלו, ולענין זה מוסכם הכלל הידוע ש״המוציא מחבירו עליו הראיה״. אך מעבר לכך, בכל אחד מן הבכורות קיים צד המצוה של הבעלים להפריש מספק חמישה שקלי כסף לפדיון הבן או את השה לפטר החמור, וכן בענין בכור בהמה טהורה — לנהוג בו כבכור, על כל צדדי הקדושה שבו, ולא כבהמת חולין.

חלק חשוב במסכת זו עוסק בדיני הבכור בעל המום, שהתורה התירה לשוחטו מחוץ למקדש. הגדרת הבכור כבעל מום, שהכהן מותר לשוחטו בכל מקום, יש לה משמעות חמורה מבחינת ההלכה, שכן שחיטת קדשים מחוץ למקדש כרוכה באיסור שיש בו עונש כרת (בזמן המקדש), ומצד אחר היא דורשת מומחיות מיוחדת בהכרת המומים וההלכות הקשורות לכך. לא כל אדם רשאי להתיר את הבכור בשחיטה, אלא דוקא מומחה שהוסמך לכך, ואם הבכור לא הותר לשחיטה על ידי מומחה — אסרוהו חכמים בהנאה.

להגדרת הבכור כבעל מום יש גם משמעות כלכלית חשובה לגבי הכהנים, שהרי את הבכור התם צריך הכהן להעלות לירושלים ולהקריבו שם, ואילו את בעל המום מותר לו לשחוט ולאוכלו במקומו; וביתר שאת עולה חשיבות גורם זה בזמן הזה, שאין מקדש, שהרי הכהן צריך לגדל אצלו את הבכורות שקיבל, ואינו רשאי לעשות בהם דבר עד שיפול בהם מום, וגם אז אינו רשאי למוכרם בשוק ככל בשר חולין. מצב זה יצר בעיות שונות של נאמנות הכהנים על מומי הבכור, הן בחשד של הטלת מומים בבכור במתכוון (ואסור מן התורה להטיל מום בקדשים), והן בחשד של מכירת בשר הבכור כבשר רגיל. על מנת לקנוס את העבריינים ולהרתיע, אמרו חכמים כי בכור שהוטל בו מום במתכוון, על יד הכהן או לדעתו של הכהן, נאסר על הכהן בהנאה, ומצד אחד קבעו שאין הכהנים נאמנים להעיד על הבכור שבידו שהמום שבו נפל בו מאליו. כמו כן נאסר על החכם ליטול שכר על ראיית הבכורות, אלא אם כן הוא מקבל שכר קבוע ואחיד, בלא קשר לפסיקתו.

אגב דינים אלו הקשורים להיתר הבכורות, עוסקת המסכת באיסור ליטול שכר כדי לדון ולהעיד, ובגבולותיו, וכן באיסור לקנות דברים שיש בהם חשש איסור ממי שחשוד על כך; באלו מקרים החשוד על דבר אחד חשוד גם על האחר, כיצד הופך אדם חשוד לנאמן, ולהיפך - ממתי הופך אדם נאמן לחשוד. דיון זה כולל נושא קרוב, שעיקרו במסכת דמאי — ההבחנה בין עמי הארץ, החשודים בענייני טהרה ותרומות ומעשרות, לבין ה״חברים״, המדקדקים באלו ונאמנים עליהם.

מקום נרחב מוקדש במסכת בכורות⁷אף שהגדרות המומים זהות בכל הקרבנות, נתייחדה מסכת בכורות משאר מסכתות סדר קדשים לדון בפרטי ענין זה, ומכמה צדדים. האחר — מפני שמרובים הם הבכורות יותר משאר קדשים (וכמחצית מכל המבכירות בעדרו של אדם יולדות זכרים בתחילה), והן משום שכשאר הקרשים, אדם מקדיש את הבהמה לקרבן מדעתו, ובודאי שלא יבחר בהמה בעלת מום. ושאלת המומים עולה איפוא בעיקר בבכורות שאינם מתקדשים לפי רצונו של בעליהם. אלא בלידתם. טעם חשוב לא פחות הוא - מפני שבזמן הזה, שאין בית המקדש קיים, אין מקדישים קרבנות אחרים (ואף אמרו חכמים שלא יקדיש אדם קרבן, משום שעלול הדבר להביא לידי תקלה של מעילה בקדשים), אבל הבכור שאין קדושתו תלויה באמירה, מתקדש גם בזמן הזה. להגדיר את המומים הפוסלים את הבכור להקרבה, ומתירים אותו בשחיטה מחוץ למקדש. בתורה הוגדרו מומים מסויימים הפוסלים את הקדשים להקרבה, ויש צורך לזהותם (דבר שאינו תמיד ברור מעצמו), ולהגדיר בדיוק מה נכלל במום זה. אך מעבר לכך, נצרכו חכמים להגדיר מומים נוספים שאינם מפורטים בכתוב, אבל הם נובעים מהגדרות כלליות יותר של מומים המתירים את הבכור בשחיטה ואת שאר הקדשים בפדיון — כל שהוא מום גלוי, המבטל את האיבר המסויים מתיפקודו, ואינו עובר. שכן המומים העוברים, אמנם אוסרים את הבהמה בהקרבה לשעתה, אך משעה שיירפאו — חוזרת הבהמה לכשרותה, ואין בכח מום זה התיר את הבהמה בשחיטה אלו. מלבד הגדרת המומים השונים העונים להגדרות אלו, הוצרכו חכמים במסכת זו ללמד גם כיצד אפשר להבחין בין מום קבוע ובין מום עובר. כן עוסקת המסכת בהגדרת מומים שהתורה לא פסלה להקרבה, ואינם מתירים את הבכור בשחיטה מחוץ למקדש, ואולם חכמים אסרו להקריב על המזבח, מפני שאינם ראויים.

אגב העיסוק בדיני מומי הבהמה, הפוסלים אותה להקרבה עוברת המסכת לעסוק בנושא קרוב - במומי האדם. מפורש בתורה כי כהן שיש בו מום — פסול מלעבוד עבודת קודש במקדש. אף שיש מומים רבים הנחשבים למום גם בבהמה וגם באדם — יש חלק מן המומים השייכים דוקא לזה או לזה, בגלל מבנה הגוף השונה של האדם והבהמה. אך מעבר לכך, קיימת שורה ארוכה של דברים חיצוניים הפוסלים את הכהן מעבודה, משום שמראהו של כהן זה משונה משאר הבריות.

המסכת מסיימת בדיון בנושא אחר, דיני מעשר בהמה, הדומה בצדדים רבים לבכור הבהמה הטהורה, שהוא עיקר דיונה של מסכת זו. עיקרה של מצוה זו שצריך אדם מישראל למנות את עדרו, והיוצא עשירי, בין שהוא תמים ובין שהוא בעל מום — הריהו קדוש, וצריך בעליו להקריבו במקדש, שם מוקרבים דמו ואימוריו על המזבח, ולאכול את בשרו בירושלים. הבכור והמעשר דומים בדרך הקרבתם — שאין בהם סמיכה על ראש הקרבן, ודמם נזרק זריקה אחת בלבד על יסוד המזבח. ושניהם נאכלים לשני ימים ולילה אחת בכל תחום ירושלים (הבכור - על ידי הכהנים, והמעשר — על ידי הבעלים⁸מדיוני התלמוד עולה בבירור כי המעשר של הבעלים הוא. אך ממספר מקורות משמע כי יש הסבורים כי אף מעשר בהמה הריהו ממתנות כהונה (ראה בביאור ר״י פערלא לספר המצוות לרס״ג מ״ע פ״ו — פ״ח).).

אך מלבד פרטים אלו, הנוגעים לדיני ההקרבה, קיימים צדדים עקרוניים המבדילים שני קרבנות אלה משאר הקדשים: הבכור והמעשר אינם נבחרים לפי דעתו של בעליהם, אלא הבכור מוקדש בעצם לידתו, והמעשר — בהיותו עשירי למנין; הקדושה חלה על הבכור והמעשר — בשונה משאר קדשים — גם כשהם בעלי מום, ואינם ראויים להקרבה; וכשם שהקדושה חלה עליהם למרות שהם בעלי מום, כך אם נפל בהם מום — אין כל דרך לפדותם מן ההקדש, אך מצד אחר הם מותרים באכילה גם בלא פדיון. עקרון זה, שקדושתם של הבכור והמעשר אינה תלויה דוקא בהקדשה של האדם, ולא באפשרות הקרבתם על המזבח, מביא גם לכך שהם נוהגים לא רק בזמן המקדש, אלא גם בזמן החורבן⁹אף שבפועל, וכדי למנוע תקלות של הנאה מקדשים, נהגו מזמן התלמוד למכור את אוזן המבכרת או הבכור לגוי על מנת להיפטר מן הבכורה. וכן נמנעו לגמרי מלהפריש מעשר בהמה (ראה בכורות נג, א-ב).. ובעיקרו של דבר, נראה כי אף שהבכור והמעשר מוקרבים במקדש כקרבן, הרי עיקר מצוותם אינו ההקרבה, אלא בעצם ההקדשה והנתינה לשם ה׳¹⁰ומצאנו כי אף בזמן המקדש, אין מעלים ומקריבים בכור ומעשר מחוצה לארץ (ראה בכורות נג,א). בצד מסויים יש לראות שני קרבנות אלה כמקבילים למצוות שאדם מצווה עליהם ביחס לתבואתו, הבכור — כמו התרומה או הביכורים מן הצומח, שאדם נותנם לכהן, והמעשר — כדין מעשר שני, שאדם מצווה לעלות לירושלים ולאוכלו שם..

במסכת בכורות יש רק מעט דברי אגדה ורובם מצויים בפרק הראשון.

במסכת בכורות תשעה פרקים שכל אחד מהם עוסק בעיקר בנושא מוגדר אחד.

פרק ראשון ״הלוקח עובר חמורו״ — עוסק בדיני ״פטר חמור״, מה הם בכורות החמורים החייבים בפדיון ואלה פטורים מפדיון.

פרק שני ״הלוקח עובר פרתו״ — דן בבירור הלכתי דומה לגבי בכור בהמה טהורה.

פרק שלישי ״הלוקח בהמה״ — עוסק בעיקר במקרה שבו נולד ולד לבהמה טהורה ואין ידוע בודאות אם הוא בכור, וכן באיסור הגיזה של הבכור.

פרק רביעי ״עד כמה״ — דן בעיקר בהעברת הבכור מבעליו הישראלים לרשות הכהן, באופנים בהם מתירים לכהן לשחוט את הבכור כשנפל בו מום, ובכלל זה דיני החשודים על דבר איסור.

פרק חמישי ״כל פסולי המוקדשין״ — מהווה המשך לפרק הרביעי, ועוסק באופנים בהם יש חשש או ידיעה על הטלת מום במתכוון בבכור, ובמקרים של שחיטת בכור שלא על פי מומחה.

פרק ששי ״על אלו מומין״ — מונה את המומים השונים שיש בבהמות הפוסלים אותן מהקרבה, ומתירים את הבכור בשחיטה מחוץ למקדש.

פרק שביעי ״מומין אלו״ — עוסק במומים שבבני אדם, הפוסלים את הכהן מלעבוד במקדש.

פרק שמיני ״יש בכור״ — דן בשני מיני בכור אדם, בכור לקדושה ״פטר רחם״ ובכור לירושה (״ראשית אונו״), בהגדרתם ובדיניהם.

פרק תשיעי ״מעשר בהמה״ - מקיף כמעט את כל הדינים של מעשר בהמה.