הקדמות לתלמוד הבבלי · סוכה · הקדמה למסכת סוכה

חז״ל דרשו את שמו של חדש תשרי — ״החדש השביעי״ — שהוא משוּבָּע במצוות^אויק״ר פכ״ט., וביתר יחוד הצביעו על חג הסוכות כחג המרובה מאד במצוותיו. ריבוי המצוות שבחג מתבטא בתורה במספר הרב של המקראות המדברים בדיני חג זה, אולם יש בחג הסוכות עוד מצוות, המיוחדות לו לבדו, שאינן מפורשות במקרא והן מסורת בידינו כהלכה למשה מסיני — ואף הן מוסיפות לחג גוון מיוחד במינו.

חג הסוכות הוא חג מרובה פנים. ואין החג והלכותיו קשורים בנושא מרכזי אחד בלבד, אלא בנושאים רבים, שהם שונים מכל חג אחר. נוסף למצוות החג (המפורטות במסכת ביצה) ולמצוות הרגל (המפורטות במסכת חגיגה) מתאפיין חג זה במצוותיו המיוחדות; מבחינת שינוי מקום המגורים והאוכל — בישיבה בסוכה, במצוה מיוחדת — בנטילת ארבעת המינים, בריבוי קרבנות וגיוונם — במוספים המיוחדים לסוכות, ובמקדש — במצוות ובמעשים מיוחדים.

מבחינת מהותו הפנימית אין חג הסוכות מתייחס למאורע היסטורי מסוים (שלא כחג הפסח — יציאת מצרים, חג השבועות — מתן התורה), ואף אינו מתקשר לנקודת זמן מוגדרת בעולם החקלאי (שלא כהקרבת העומר הקשורה בפסח, או הקרבת שתי הלחם מן החטה החדשה בחג השבועות). אולם בכל זאת יש לכל הצדדים השונים והנבדלים של חג הסוכות מכנה משותף אחד — חג הסוכות הוא חג הסיום והסיכום לחגי השנה. ובשל כך: סיכום למאורעות ההיסטוריים של עם ישראל מצד אחד, וסיכום למחזור הגדול של השנה מצד שני. סיכום זה אינו רק בזכירת העבר ובמתן תודה על מה שהיה, אלא יש בו גם תפילה ובקשה על העתיד, על שנת חיים ויצירה המתחלת, זכירה בתודה של דרך חיים אחת שחג הסוכות מסמל את סיכומה, ותפילה לראשיתה של דרך אחרת — המתחילה עמו.

סוכות החג לא באו להזכיר מאורע מסוים אחד, אלא את מכלול שהותו של עם ישראל במדבר, את חיי העם בלא ארץ, ללא אחיזה בקרקע, וללא קביעות. הזכרון הזה כולל בתוכו את ההודאה על כל ניסי יציאת מצרים שארעו בעבר (״ענני הכבוד״) ואת ההשוואה בין חיי הנדודים של העם במדבר ובין סיום האסיף של תנובת השדה והאילנות בחיי ישראל בארצו. ואף ארבעת המינים משמשים מצד אחד כעין תהלוכת נצחון על הישגי העבר^בשם פ״ל. ומן הצד השני הם כוללים, בעצם היותם ובנטילתם, תפילה על השנה הבאה, על ירידת הגשמים ועל הצלחת היבולים.

אף על פי שההודאה והבקשה שבחג הסוכות קשורות קשר הדוק בעם ישראל, יש להן גם משמעות כלל-אנושית — נתינת תודה על חסדי ה׳ בזמן העבר ותפילה ובקשה להצלחה בעתיד, וכן ההודאה על יבול העבר והתפילה על גשמי השנה הבאה, אינן מיוחדות לעם ישראל בלבד. במובן זה חג הסוכות נעשה חגו של העולם כולו, בתודה ובבקשה. ומשום כך דרשו חכמים כי קרבנות המוספים המרובים והמיוחדים של חג הסוכות, שבעים הפרים שבו, הם כנגד שבעים אומות העולם, ומשום כך אומר הנביא כי חג הסוכות יהא חג שבו עתידים כל בני העולם כולם לבוא לעלות לרגל לבית המקדש^גזכריה יד, טז..

בדברי התורה הכתובים בענינו של החג מובלט ביתר שאת יסוד התודה; ועל כן גם יסוד השמחה שבו. יתר על שמחת כל החגים יש מצוות שמחה מיוחדת בחג הסוכות, עד שהכינוי המבטא את מהות החג נעשה בנוסח התפילה שטבעו חז״ל — ״זמן שמחתנו״. ואילו בבחינת המשך להודאה ושמחה זו באות המצוות המיוחדות, שהן הלכה למשה מסיני — שיש בהן הזכרה ותפילה לגשמי השנה הבאה וברכתה.

מלבד מצוות ארבעת המינים יש גם מצוות ניסוך המים על המזבח, שנעשתה מרכז של שמחת החג (״שמחת בית השואבה״) במקדש, מצוות הקפת המזבח בערבה, וחיבוט הערבה ביום השביעי של החג, המזכירות ומעורררות תפילה על גשמי השנה הבאה. אולם כל אלה נעשים — כראוי לאופיו של חג הסוכות — לא כתפילות מפורשות (וכל שכן שלא כתחנונים ותענית) אלא כהזכרה מתוך שמחה יתירה.

אכן, עיקר מצוות חג הסוכות נתפרשו בהרחבה בתורה, עם זאת רוב הדיונים במסכת סוכה מבוססים על הלכה למשה מסיני, ועל מסורת האבות. ועיקר טעמו של דבר הוא משום הצורך להעביר את הכתובים שבתורה ולהגדירם למערכת מוגדרת של הלכות, שיש בהן גבולות מסוימים ומתוחמים היטב.

בעוד שבמסכתות רבות בתלמוד עיקר הדברים הוא בבירור פרטי מעשי המצוות, או במיצוי האפשרויות ומקרי-הביניים המרובים, הרי הבעיות המרכזיות של מסכת זו קשורות במדה רבה בהגדרתם של המושגים. מושגי היסוד שבהם קשורים דיני החג כמו ״סוכה״ או ״ארבעת המינים״ זקוקים להגדרות מדויקות: למן קביעת מהותם הכללית עד לבירור גדלים, מדות ודרכי עשייה. ורובם של אלה — נלמדים מכוחה של מסורת הדורות, כיצד ומה עושים. חשיבותה של המסורת בולטת עוד יותר באותן מצוות חג הסוכות שאין להן מקור (או מקור גלוי) בתורה עצמה. ודווקא משום שקיום מצוות אלה עורר את התנגדותן של כתות הפורשים השונות (כצדוקים ובייתוסים) הוצרכו חכמים להדגיש ביתר שאת את חשיבותן.

סוג אחר של בעיות יסודיות במסכת סוכה נובע מן היחס המיוחד שבין מצוות החג שיש לקיימן במקדש ובין אלה שמחוצה לו. אף שיש צד במצוות החג שאין לו קשר כלל עם המקדש (הסוכות) ומצד אחר מצוות השייכות רק למקדש לבדו (מוספי החג), הרי יש גם מצוות רבות בחג הסוכות שיש בהן יחס וקשר מיוחד בין המצוות והמקדש, כאשר המצווה היא אמנם כללית — אך היא קשורה אל בית המקדש ועבודתו בדרך מסויימת (כמצוות ארבעת המינים). בעיה של מצוות מסוג זה שהיתה קיימת בזמן שבית המקדש היה קיים, קבלה משנה חשיבות לאחר חורבן הבית, כשבפועל נותק הקשר המיידי אל המקדש — ואילו חז״ל תיקנו לעשות ״זכר למקדש״ בתוספת הלכות רבות.

אף על פי שההלכה קבעה כי יום ״שמיני עצרת״ הוא רגל מיוחד לעצמו, שאין לו קשר מהותי עם חג הסוכות (ומבחינה זו הריהו כחג העצרת-שבועות לגבי חג הפסח), מכל מקום קירבת הזמן שבין שני החגים וכן גם קירבת הענין שלהם (שכן גם יום שמיני עצרת הוא ״זמן שמחתנו״) גורמת לכך שידובר בחג זה במסכת סוכה. ואף שלא נתבאר בה כל ענינו של יום זה, מכל מקום בה מצוי היסוד לתפילת הגשם המיוחדת של החג (כפי שנדונה ונתבארה במסכת אחרת, מסכת תענית) וגם למנהג הדורות הבאים לחגוג בו את סיום קריאת התורה — ״שמחת תורה״.

במסכת סוכה חמשה פרקים שבדרך כלל הם מוגדרים, כל אחד בענינו:

פרק ראשון — ״סוכה״, בהגדרת מושג ה״סוכה״ מבחינת המבנה והמידות שלה.

פרק שני — ״הישן תחת המטה״, בקביעת גדרי מצוות הישיבה בסוכה ותחומי חיוביה.

פרק שלישי — ״לולב הגזול״, בהגדרת מהותם ושיעוריהם של ״ארבעת המינים״ ובתיאור אופן עשיית מצוותם.

פרק רביעי — ״לולב וערבה״, בקביעת היחסים בין מצוות החג הנעשות במקדש ומחוצה לו, ובביאור הדינים המיוחדים לחג על פי הלכה למשה מסיני.

פרק חמישי — ״החליל״, בחגיגת חג הסוכות במקדש, בשמחת החג ובקרבנותיו המיוחדים.