הקדמות לתלמוד הבבלי · נזיר · סיכום לפרק ז׳

בדיני טומאת המת בנזיר קיימת חלוקה בין טומאות מן המת שהנזיר שנטמא בהן סותר את הימים שמנה, וצריך לאחר שיטהר להביא קרבנות נזיר טמא לפני שמתחיל שוב למנות נזירות טהרה, לבין טומאות המחייבות את הנזיר להיטהר (בהזאת מי חטאת ובטבילה) אבל אינן סותרות את נזירותו. והיו חכמים שהסבירו כי אותן טומאות שאינן סותרות את הנזירות הריהן בשורשן רק ספקות וטומאות מדברי סופרים, ומטעם זה גם נפסקה הלכה שהנטמא בטומאות אלה אינו חייב משום מטמא מקדש וקדשיו. ואולם אף לדעת החולקים, פרטי הדינים הללו, אף שיש להם סמך בכתוב, עיקרם נלמד מהלכה למשה מסיני, לגבי שיעורי הטומאות השונות והדרך שהן מטמאות (במגע, משא או אוהל הטומאה).

כיון שנאסרה לנזיר טומאת המת בלבד, הרי שאר טומאות אינן סותרות ופוגמות בנזירותו. יוצאת מכלל זה טומאת צרעת, שיש בה צדדים דומים לטומאת המת, שאף על פי שאינה סותרת את נזירותו, מכל מקום מי שנעשה מצורע מוחלט, אין ימי טומאתו נחשבים לו ממנין ימי הנזירות עד שיטהר לגמרי.

הנזיר כמוהו ככהן, למרות שהם מוזהרים מלהיטמא למת (וכהן גדול — לכל מת, אפילו קרובו) מכל מקום הריהם מצווים לטפל במת מצוה. ולענין קדימה בכך אמרו שכהן (ואפילו כהן הדיוט), מכיון שקדושתו היא קדושת עולם חשובה טהרתו יותר משל נזיר שקדושתו היא לשעתה, וייטמא נזיר ולא כהן, ואף שיצטרך אחרי כן להביא קרבן טומאה ולשוב ולספור ימי נזירותו.