הקדמות לתלמוד הבבלי · נדרים · סיכום לפרק ה׳

ביחס לנכסי שותפים נקבעה ההלכה כדעה המקילה כי אין השותפים יכולים לאסור זה על זה את דריסת הרגל — לפי שיש ברירה, וכל אחד מהם יכול לומר שהוא הולך בתוך החלק שלו. אולם עם זאת, התפיסה העקרונית היא, כי במקום שבו ברור שיש חלק למי שאסור להנות ממנו, ואף אם רק חלק זעיר בנכס — אסור למודר ההנאה להנות הנאה כלשהי מרכוש משותף כזה, אלא אם כן העביר האוסר את בעלותו הממשית לאחר. לפי זה, גם נכסים השייכים לבני קהילה או חברה מסויימת נאסרים למודר הנאה מפני חלקו של האוסר, ואין לכך תקנה אלא כאשר האוסר מעביר את זכותו ברכוש המשותף לאדם אחר. דברים אלה אמורים ביחס לנכסים השייכים לקהילה, אולם נכסים השייכים לכלל ישראל אינם נחשבים כשותפות, והכל רשאים ליהנות מהם.

למרות שמותר למודר הנאה לקבל מחבירו מתנה בדרך עקיפין (על ידי צד שלישי), אין הדבר מותר אלא אם כן היתה זו מתנה גמורה בלא תנאי, אבל כאשר המתנה ניתנת בתנאי מפורש ש״מוכיח סופו על תחילתו״ הרי הערמה כזו אסורה. לענין זה משמש ״מעשה בית חורון״ כדוגמה עד כמה יש להזהר בנדרים, ולדקדק בהם שלא לבטל את האיסור על ידי העברה פורמלית בלבד.

לגבי דברים שיצאו מרשותו של אדם, סוכם כי אדם יכול לאסור על חבירו הנאה מדבר שהיה ברשותו גם לאחר שיצא מרשותו, וספק הוא אם יכול לאסור גם דברים אחרים שלא באו לעולם בשעת הנדר.