הקדמות לתלמוד הבבלי · עירובין · הקדמה לפרק ד׳

אף בפרק זה עוסקים בדיני עירובי תחומין, ואולם עיקר הדיון הוא בצדדים אחרים של נושא זה.

ההלכות שבפרק הקודם היו באדם שלמעשה יש לו בשבת מקום לשבות וללון בו, אלא שרצונו ליצור מקום שיוגדר כמקום שביתתו במקום אחר על ידי העירוב שהוא מניח שם. ואילו פרק זה עוסק בדינו של אדם שאין לו מקום שביתה אמיתי ממש, כגון מי שמצוי בדרכו לעיר אחרת או השובת באמצע הדרך; או בדינו של מי שכוונתו בעצם לשבות במקום אחר, שאיננו המקום שהוא מצוי עתה, או בדינו של זה שיצא מתחומו ואיבד על ידי כך את זכויותיו שבאותו התחום.

שאלות אלה מצריכות דיון בבעיות העקרוניות כיצד רוכש לו אדם את תחום השבת שלו וכיצד הוא מאבדו. שכן בעיה אחת היא לגבי היוצא מחוץ לתחום השבת שלו בשוגג או במזיד או לצורך מצוה, האם יש לו זכויות מסוימות של שביתה במקום אחר ומהן זכויות אלה.

בקשר לבעיות אלה הועלה הדיון אם זכות זו של הילוך בתוך תחום השבת קשורה בהחלטתו ובקביעתו של האומר ״שביתתי במקום פלוני״, שעל ידי כך נקנית לו גם זכות ההילוך באלפיים האמות שמסביב לאותו מקום, או שמא תחום השבת הוא זכותו של כל אדם מעצם עובדת הימצאו במקום מסוים.

בעיה דומה לזו היא ביחס לתחומם של חפצים וכלים, האם גם להם נקנה תחום, מעצם הימצאם במקום כלשהו (״חפצי הפקר קונים שביתה״), או שמא בהיותם שייכים לאדם מסוים הם רק נחשבים כחלק מרשותו.

בעיה יסודית אחרת היא בדבר האופן בו נקנה העירוב. שהרי עירוב התחומין מבוסס על ההחלטה לקנות שביתה במרחק ידוע מן המקום שהוא מצוי בו בפועל. כרגיל נעשה עירוב זה על ידי הנחת מזון שתי סעודות במקום שרוצים לקנות שביתה בו, אך נשאלת השאלה האם יש דרכים אחרות להשגת מטרה זו, כגון: עצם החלטתו של אדם שהוא מתכוון לשבות במקום אחר, בלי שהניח שם עירוב — האם היא מספיקה. או עצם בואו לאותו מקום מבעוד יום לקנות בו שביתה, אף שאינו נשאר שם ואיננו מניח שם עירוב — האם די בכך? הבעיות הללו מצריכות בירור של מהות תחום השבת ומכאן להבנה מפורטת כיצד הוא חל וכיצד הוא נקנה ואבד. כל אלה מענינו של פרק זה.