הקדמות לתלמוד הבבלי · סנהדרין · סיכום לפרק ה'

חקירת העדים מורכבת משלשה סוגים של שאלות: חקירות, דרישות, ובדיקות. החקירות הן שבע שאלות בענין המקום והזמן שבו נעשתה העבירה. הדרישות^*מונח זה ככינוי לסוג אחד של חקירת העדים, אינו נזכר בתלמוד, והוא נטבע כנראה על ידי הרב המאירי. הן השאלות המבררות את עיקרה של העבירה: זהותו של הנאשם, ותיאור כללי של העבירה שעבר. גם החקירות וגם הדרישות הן חיוניות לעדות. אם נתברר כי אחד העדים אינו יודע להשיב אף על אחת משאלות החקירה והדרישה — עדותו כולה בטלה.

מעמד אחר יש לבדיקות; הבדיקות כוללות את כל בירורי פרטי המעשה, הן בפרטים הנוגעים לגופה של העבירה, והן בפרטים חיצוניים הנוגעים למקום או לאנשים שהשתתפו בה. אין העד חייב לענות על שאלות בדיקה אלה, וגם אם לא ידע להשיב עליהן — עדותו עדות (אף כי הדבר עשוי לעורר ספקות אצל הדיינים לגבי מהימנותה של עדותו). ואין עדות נפסלת בבדיקות אלא אם כן נתגלתה סתירה בין דבריהם של עדים משני הצדדים.

חוסר ידיעה, וכל שכן סתירה, בחקירה פוסלים את העדות. אולם קיימת תמיד אפשרות של טעות אנושית בקביעת העובדות. ויתכן שאין העד משקר, אלא טועה או שאינו יודע את הזמן המדויק, בין לגבי היום בחודש ובין לגבי שעות היום (ודבר זה אפשרי, במיוחד אם מביאים בחשבון העדרם של שעונים באותם הימים). נקבע כי אפשרות כזו של טעות אינה מוגדרת על פי סדרי גודל מוחלטים אלא בהתאם לסבירותה של הטעות בכל מקרה לגופו.

בעיית ההכרעה בבית הדין, שהיא נושא מרכזי בפרק, מתבררת בעיקר במשנה, שכן צד מסוים שלה כבר נדון בפרק ראשון. שאלה זו מצויה יותר בדיני נפשות, שכן בהם אין די ברוב פשוט ויש צורך ברוב של שנים לפחות כדי לחייב את הנאשם. אולם בעיה זו יכולה להתעורר בכל בית דין כאשר נמנע אחד הדיינים מלהביע דעה מסוימת, וכאמור בגמרא, גם אם הגיעו שאר חברי בית הדין למסקנה, ואפילו הגיעו למסקנה אחת, כיון שדיין אחד נמנע מן הדיון — הרי זה כאילו פועל בית הדין בהרכב חסר. במקרים הללו מוסיפים על מספר הדיינים שנים שנים, עד שמגיע בית הדין לידי הכרעה ברוב הראוי. הוספה זו יש לה גבול עליון — עד למנין של שבעים ואחד דיינים, שמעבר לו שוב אין מוסיפים, ואם לא הגיעו לידי הכרעה הרי בדיני ממונות מנסים להגיע למיצוי הדין בבית דין זה, ובדיני נפשות פוטרים את הנאשם, שהרי לא נמצא רוב מספיק לחייבו.