הקדמות לתלמוד הבבלי · סנהדרין · הקדמה לפרק ד'

מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם כַּגֵּר כָּאֶזְרָח יִהְיֶה כִּי אֲנִי יְיָ אֱלֹהֵיכֶם. (ויקרא כד, כב)

וְשָׁפְטוּ הָעֵדָה בֵּין הַמַּכֶּה וּבֵין גֹּאֵל הַדָּם עַל הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה: וְהִצִּילוּ הָעֵדָה אֶת הָרֹצֵחַ מִיַּד גֹּאֵל הַדָּם וְהֵשִׁיבוּ אֹתוֹ הָעֵדָה אֶל עִיר מִקְלָטוֹ אֲשֶׁר נָס שָׁמָּה וְיָשַׁב בָּהּ עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל אֲשֶׁר מָשַׁח אֹתוֹ בְּשֶׁמֶן הַקֹּדֶשׁ. (במדבר לה, כד-כה)

הפרק השלישי במסכת סנהדרין דן במסגרות הכלליות של בתי הדין, מסגרות שבעיקרן יפה כוחן לכל בתי הדין בישראל. ואילו בפרק רביעי מתחיל הבירור בצדדים המיוחדים לדיון בדיני נפשות, שהרי הם עיקרה של המסכת.

קיימים כמה הבדלים יסודיים בין דיני ממונות ודיני נפשות. בדיני נפשות דנים בדבר היקר מכל — בנפשו של אדם, והחובה להזהר מלהוציא גזר דין מוות מובנת איפוא, מה גם שהתורה עצמה מזהירה כי אחד מתפקידיו של בית הדין הוא להשתדל ולמצוא צדדי זכות לנאשם. יתר על כן, בדיני ממונות קיימת לעולם האפשרות להחזיר את הדין, או לפחות להשיב את הממון שנלקח שלא כדין, ואילו ביצוע פסק דיני נפשות אינו ניתן להחזרה. הבדל אחר בין דיני ממונות ודיני נפשות נובע מן העובדה שבדיני ממונות קיימים לדיון שני צדדים, ומשום כך אין לדבר באלה על זכות או חובה במוחלט; מה שהוא זכותו של צד אחד הרי הוא ממילא חובתו של צד שני. בית הדין חייב איפוא להשאר באמצע, לא להטות לאחד מן הצדדים, והרי מפני החובה לשפוט את הדין בצדק אין בית הדין רשאי להשתדל לזכות את העניים והדלים כאשר אינם צודקים בדינם.

הבדל אחר בין הדינים הוא הבדל מעשי וחברתי; דיני ממונות נוגעים ליחסים בין בני אדם החיים בחברה, וישובם הוא חלק מבנינה של חברה. חיפוש אחרי הצדק המוחלט, דרישת ראיות שאין בהן כל ערעור ופקפוק — כל אלה יכולים במקרים רבים להביא נזק לאדם שלא נקט בכל אמצעי הזהירות הנחוצים למצוא עדים או מסמכים הנעלים מכל ספק, או שהסתבך בדברים שלא בטובתו. טובת החברה בכללה, ובסופו של דבר אף טובתם של המתדיינים, מחייבת איפוא דיון פשוט יותר וקצר יותר.

משום ההבדלים הללו בין דיני נפשות ודיני ממונות מונה המשנה, ודן התלמוד, בעשרה פרטים של שוני בין שתי מערכות הדין הללו, יתר על החיוב — שכבר נזכר בפרק ראשון — לדון דיני נפשות רק בסנהדרין של עשרים ושלשה.