הקדמות לתלמוד הבבלי · נדרים · סיכום לפרק ו׳

חלק מן הפרק עסק בהגדרתם המדוייקת של מונחים ושמות למיני מאכל שונים, ובעיקר אלה שמשמעותם המילולית רחבה, אבל בלשון בני אדם יש להם משמעות מצומצמת יותר (כגון שסתם ״צלי״ אינו אלא צלי בשר, וסתם ״ירקות״ אינם כוללים ירקות־בר). ושדברים שיש להם שם לוואי (כגון ״דבש תמרים״) אינם בכלל נדרו של זה האוסר על עצמו את הדבר בכלל. ופעמים שיש הבחנה בדיוק הלשון שמשתמש בה הנודר, שפעמים משמעותה של לשון מסויימת היא מאכל חי או מאכל מבושל, מוצר גולמי או מוצר מוגמר בלבד. ונקבע באלה ובכיוצא בהם כלל גדול — שאין הולכים בנדרים אלא אחר לשון בני אדם. לאמור, שאין מובנו של נדר מתפרש אלא על פי שימוש הלשון הרגיל בפי בני האדם שבאותו המקום ובאותו זמן.

סוכם כי הנודר מסוגי מאכלים אינו אסור אלא בהם, אבל לא במוצרים היוצאים מהם, אף כי יש מי שסבור כי אם המוצר נקרא על שם הדבר שיצא ממנו — הריהו בכלל האיסור.

היתר זה לא נאמר אלא כאשר אוסר עצמו בסוגי מאכל, אבל אם אוסר על עצמו מאכל מסויים (״ענבים אלו״) או מאכלים של איש פלוני או מקום פלוני — הריהו נאסר לא בהם בלבד אלא אף ביוצא מהם ובתערובותיהם. וכל תערובת כזו שיעורה לאסור הוא בכדי שיהא בו — בדבר שאסרו עליו — כדי לתת טעם בתערובת.

אגב הדברים מובאים דברים על מעשיהם וקורות חייהם של חכמים, ובעיקר כיצד עסקו בלימוד תורה מתוך עוני, וכיצד הגיעו אחדים מהם לעושר מרובה.