הקדמות לתלמוד הבבלי · פסחים · הקדמה לפרק ח׳

דַּבְּרוּ אֶל-כָּל-עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית-אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת. וְאִם יִמְעַט הַבַּיִת מִהְיוֹת מִשֶּׂה וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל-בֵּיתוֹ בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ תָּכֹסּוּ עַל הַשֶּׂה. שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן-שָׁנָה יִהְיֶה לָכֶם מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים תִּקָּחוּ. (שמות יב, ג-ה)

וְכָל-עֶבֶד אִישׁ מִקְנַת-כָּסֶף וּמַלְתָּה אֹתוֹ אָז יֹאכַל בּוֹ: תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר לֹא יֹאכַל בּוֹ: בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל לֹא-תוֹצִיא מִן-הַבַּיִת מִן-הַבָּשָׂר חוּצָה וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ-בוֹ. (שם מד-מו)

וְכִי-יָגוּר אִתְּךָ גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לַה׳ הִמּוֹל לוֹ כָל-זָכָר וְאָז יִקְרַב לַעֲשֹׂתוֹ וְהָיָה כְּאֶזְרַח הָאָרֶץ וְכָל-עָרֵל לֹא-יֹאכַל בּוֹ. (שם מח)

פרק זה עוסק כולו בנושא אחד, ובפרטים המסתעפים ממנו — בחבורת הפסח. בסיומו של הפרק הקודם כבר דובר במצוה לאכול את הפסח בחבורה, וכאן דנים בשאלות מי הם הזכאים להשתתף בחבורת הפסח ומי הם שאינם זכאים לכך; כיצד, ועד מתי, אפשר להצטרף אל החבורה (״נמנים על הפסח״); כיצד, ומתי, אפשר לצאת מחבורה זו (״מושכים את ידיהם״). נוסף לקביעות כלליות אלה יש צורך לעיין בפרטים רבים: טמא פסול לאכילת הפסח, אך מה היא ההגדרה של טמא לענין זה? האם נשים עבדים וקטנים חייבים בפסח מכח עצמם או שהם רק רשאים להצטרף לחבורה קיימת; האם חבורה היא דוקא בת אנשים אחדים או שמא גם אחד יחיד מהווה ״חבורה״ לצורך זה?

ומכאן גם לבירור ספקות העשויים להתעורר תוך כדי התכונה לקראת הקרבת הקרבן: מה הדין במקרה של ספק הנוגע לאדם מסויים לאיזו חבורה לצרפו, היש כללים קבועים בזה או שמא דנים בכל מקרה ומקרה לגופו? מה הדין כאשר לא ברור לאנשי החבורה איזהו הקרבן, בין אם זה מסיבת התערבות הקרבנות זה בזה, ובין אם לא הוברר מה רוצים להקריב: גדי או טלה, או כיוצא באלה. שאלות אלה והנושאים המסתעפים מהן הן עיקרו של פרק זה.