הקדמות לתלמוד הבבלי · בבא קמא · סיכום לפרק י׳

מי שגזל ומת, אין היורשים חייבים להחזיר את הגזילה אלא אם כן היו לגזלן נכסי מקרקעין, או שהיתה הגזילה ניכרת ויש משום פחיתות כבוד לאביהם שמשתמשים בגזילה. מוסר ממון חבירו לידי הנכרים הרי זה כגזלן, אלא אם כן היה אנוס בדבר, והוא כאשר לא עשה מעשה אלא רק דיבר בפיו. מי שהחליפו אנסים את חפציו בשל אחרים — רשאי להשתמש בהם, משום שחזקה שנתייאשו מהם הבעלים. אבל אם הכיר הנגזל את חפציו בידי אדם אחר — רשאי ליטול אותם ממנו (אם ברור שאכן נגנבו ולא מכרם מרצונו), אלא שחייב לפצות את זה שקנה את הגניבה בתום לב.

הנושא האחר שהפרק עסק בו היה בדבר גבולות זכות השימוש של מי שמחזיק רכוש של חבירו ברשות. סוכם כי שיירים בעלי ערך קטן הנשארים ביד האומן — מן הסתם מחל בעל הבית עליהם, ורשאי האומן להשתמש בהם, ואחרים רשאים לקנות ממנו. וכיוצא בזה בבני משפחה המוכרים ונותנים דברים קטנים — שמסתבר שעשו זאת מידיעת ומרצון בעליהם. פרטים רבים יש בענין השיעור המדוייק של הדברים שמותר לאומנים לקחת, וכללו של דבר: שכל שאין לו ערך ניכר לעצמו, ואין הסרתו פוגמת בכלי עצמו — מותר לאומנים לקחתו. ודברים אלה וכיוצא בהם תלויים במנהג המדינה, להרבות או למעט. ובכלל אמרו לגבי רועי צאן או בני משפחה, כי כאשר הם מוכרים בגלוי ובפרסום, או כאשר הם מוכרים כמויות ניכרות שיכול הבעל להבחין בהן — מן הסתם עושים הם זאת ברשותו ובידיעתו, וכל עוד שלא בקשו לעשות את העיסקה בהסתר מותר לקנות מהם.