הקדמות לתלמוד הבבלי · עבודה זרה · סיכום לפרק ה'

בהשלמת הדברים מן הפרק הקודם, סוכם כי גוי המצוי ביחידות עם יינו של ישראל, אם היה היין בחזקת המשתמר, שהגוי חושש שישראל יבוא ויראהו — אין לחשוש. ואם אינו בחזקת המשתמר, הרי אם היה הנכרי לבדו כדי הזמן שיוכל לשתות ממנו הריהו אסור (ובחבית סתומה — כדי שיוכל לפתוח את מגופת החבית ולהדביקה למקומה באופן שאינו ניכר). ומצד אחר, חיל צבא הנכנס לעיר בשעת מלחמה, אף שביכולתם לעשות כרצונם, הואיל והם טרודים במלחמתם — אין לחשוש שניסכו, ואפילו חביות פתוחות מותרות.יין נסך (וסתם יינם), הואיל והוא אסור בהנאה, כשם שאסור ליהנות ממנו, אף אסור ליהנות משכר הבא ממנו, שהמוביל יין נסך — שכרו אסור. ודבר זה יש בו חומרה מיוחדת שאינה בכל איסורי הנאה. עוד חומרה מיוחדת יש באיסור יין נסך, שהמערה יין מכלי של ישראל לכלי שיש בו יין נסך — נאסר כל היין שבחבית העליונה משום דין ״ניצוק״.

מאחר שהגיע יין נסך לרשותו של אדם (כשכר, כמתנה או כירושה) ונעשה קניינו — אינו יכול להחליפו באחר, שהרי זה כמוכר יין נסך ונהנה מדמיו. עם זאת, רשאי המקבל להתנות מראש שיקבל דבר כשר במקום איסור הנאה.

בענייני תערובות אמרו כי יין נסך (ולהלכה, כל איסור נוזל וקר) שנפל על גבי היתר, אם ההיתר אינו בולע — מותר בהדחה בלבד. ואם היה ההיתר בולע (כגון פירות מבוקעים) כל שהאיסור נותן טעם לשבח — הריהו אוסר, אבל נותן טעם לפגם בתערובתו (מתחילה) אינו אוסר.

כאשר איסור מתערב בהיתר ואין אפשרות להבחין ביניהם, יש בכך כמה חילוקים: כל איסורים שבתורה בטלים בשאינם מינם בנותן טעם, ובמינם — רוב האיסורים בנותן טעם, חוץ מיין נסך ותרומה ששיעורם בכל שהוא, ועוד מספר איסורים ששיעוריהם שונים. כל איסור הנאה שיש בו חשיבות לעצמו (״דרכו לימנות״) אוסר בכל שיעור שהוא, אפילו היה האיסור פחות מאלף מן ההיתר.

הלכה מיוחדת היא שכל כלי אוכל ושתיה של גוים שעובר לצמיתות לידי ישראל, אם היה של מתכת ושל זכוכית אינו ראוי לשימוש עד שיטבילנו. ודברים אלה אמורים אף בכלי חדש, אבל כלי שכבר השתמשו בו (ומן הסתם השתמשו בו לאיסור) יש להכשירו תחילה. וכלל ההכשר הוא: כבולעו כך פולטו. שאם האיסור היה רק צונן — יכול להדיחו בצונן, נתבשל בו איסור — על ידי בישול (״הגעלה״), ואם נבלע האיסור על האש עצמה תקנתו בליבון באש.