הקדמות לתלמוד הבבלי · שבת · הקדמה לפרק כ״ד

וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה׳ אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל בְּהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ. (דברים ה, יד)

עיקר ההלכות שבפרק זה הוא במה שמותר ובמה שאסור לעשות בשבת בשביל הבהמה. מקצת הבעיות הללו כבר נדונו בפרקים קודמים. אף נתייחד הפרק ״במה בהמה״ לבירורי דיני הוצאת דברים בשבת כשהם מונחים על גבי הבהמה. ואילו כאן עוסקים אנו בבעייה מסוימת ומוגדרת יותר, בלימוד פרטי מלאכת המחמר, לאמור: המחמר בשבת אחרי הבהמה הנושאת על גבה משא, האם ביצע בכך מלאכה גמורה האסורה במפורש מן התורה, או שמא נאסר הדבר משום שגזרו שלא להשתמש בבעלי חיים בשבת, או בשל המצוה שאנו חייבים בשביתתם. וכן מה תוקפו והיקפו של איסור זה.

מענין המחמר עוברים לדון בשאלות אחרות שיסודן — המותר להכין בשבת מאכל לבהמה? ואף בכך יש צדדים אחדים; מובן מאליו שאין מחללים את השבת במלאכה גמורה האסורה מן התורה לצורכי בהמה — כשם שאין עושים זאת אף לצורך אדם. לעומת זאת הרי יש לטפל בבהמה ולעשות דברים מסוימים תוך דאגה למזונותיה, ויש לדעת אלו דברים הותרו לצורך זה ואלו לא. יתר על כן: מה הוא הבסיס העקרוני להבחנה בדברים אלה? והאם הותר איסור מוקצה מיסודו משום צורך הבהמה או לא, ומה מלאכה הותר לעשות לצורכה, ועל פי מה מבחינים בין האסור והמותר לענין זה.