הקדמות לתלמוד הבבלי · בבא קמא · סיכום לפרק ו׳

אף פרק זה עוסק בשני נושאים כלליים. בחלקו הראשון — בהשלמת דיני בעלי חיים שהזיקו בנזקי שן ורגל, ובחלקו השני — בנזקי האש.

חכמים אמרו כי התורה לא החמירה הרבה בחיוב השמירה לגבי נזקי השן והרגל. ומשום כך המכניס בהמותיו למקום סגור ונעול כראוי (שאינו עשוי להיפרץ על ידי רוח מצויה או על ידי בעלי החיים בלא כוונה תחילה) — אם בכל זאת יצאו והזיקו — הריהו פטור. וכיצד דרך תשלום נזקים אלה? אם הבהמה נפלה לרשות חבירו באונס והזיקה שם בנפילתה או באכילתה — אינו משלם אלא על מה שנהנתה, ואינו משלם עבור כל הנזקים. אבל בהמה שנכנסה בדרך הילוכה הרגיל לרשות אחר והזיקה שם בנזקי שן ורגל — משלם בעליה כל מה שהזיקה.

ולגבי דרך החשבון, אם הזיקה הבהמה צמחים שעדיין לא נגמר גידול פירותיהם — מעריכים את הנזק שנגרם לאותה חלקה לא בפני עצמה, אלא כאשר היא בתוך ששים יחידות כמותה. כלומר, שיעור הנזק שישלם הוא בשיעור הפחת במחירה של חלקה גדולה כזו לאחר שנגרם בה נזק זה. שאם הזיקה שטח מסויים — מעריכים את הנזק בתוך שטח כפול ששים, ואף אם הזיקה עץ או שיח אחד מעריכים את הנזק לפי ששים כמותו. דרך הערכה זו היא בצמחים שעדיין לא נגמר גידולם. אבל אם הזיקה הבהמה פירות מוגמרים — מעריכים את שוויים כפי שהם.

אף שאין חיוב השן אלא ברשות חבירו, אם נתן לחבירו רשות להכניס פירות בתוך רשותו שלו — הריהו חייב לשלם אם הזיקה בהמתו את הפירות הללו.

אגב הדיון בנושאים אלה נמנו כמה וכמה הלכות שבהן אדם נושא באחריות מוסרית לנזקים שגרם. שלמרות שמפני טעמים שונים אין בית דין של מטה כופים אותו לשלם, מכל מקום צריך הוא להשיב לניזק את הפסדו, ואם לא כן הריהו רשע בעיני השמים ובעיני הבריות.

עיקר הפרק עוסק בנזקי האש. המדליק אש ולא שמרה כראוי חייב לשלם עבור הדברים שהזיקה האש, בין אם נשרפו לגמרי, ובין אם נחרכו או התקלקלו מחמת האש. אכן, יש בדיני האש הלכה מיוחדת שאין אדם חייב אלא לגבי דברים שהיו גלויים לעין, אבל מה שהיה טמון ונסתר — אין מבעיר הבעירה חייב בו. דברים אלה אמורים בדבר הטמון בשדה או במקום כיוצא בו, אבל מי שגרם שריפה ברשות חבירו משלם גם עבור דברים שהיו טמונים שם, אם דרך בני אדם להטמין במקומות כאלה. ומשום כך אם נכנס ושרף את בית חבירו — משלם כל מה שהיה בתוכו, שהרי בבית מניח אדם את כל חפציו. דין זה הוא לא רק במבעיר, אלא כל המזיק בעצמו לרכוש חבירו משלם מה שהיה בתוך הכלים, אם היו שם דברים שהדרך לשומרם בכלים אלה.

אף בדיני נזקי האש לא החמירה התורה, והשומר כראוי את האש שהדליק — אינו חייב בנזקים אם אירע דבר שאינו רגיל וגרם לשריפה (כגון שהיתה רוח בלתי מצויה). ומשום כך מי שהדליק אש ברשותו ונקט באמצעי הזהירות הדרושים — כגון שהיה מרחק סביר בינו ובין רשות חבירו, או שהיתה גדר מפרידה או שטח ריק או נהר, אם לפי גודל הדליקה שעשה לא היתה ראויה להתפשט — אינו חייב בנזקיה.

האחריות על נזקי האש היא על זה שגרם את השריפה, כך שאם היו כמה שותפים בדבר, זה שהוא הגורם המכריע בכך הוא החייב. כגון בעל חיים שגרם לשריפה, רואים אם היתה האש שמורה כראוי — יהא בעליו חייב, ואם לא — המדליק את האש חייב. העושה שליח להדליק אש, אם היה השליח בן דעת — הרי הוא חייב, ואם לאו — המשלח פטור מדיני אדם, אלא אם כן נתן הוא עצמו לשליח חומרים שללא ספק יגרמו לשריפה.