הקדמות לתלמוד הבבלי · סוטה · סיכום לפרק ד׳

בפרק זה סוכם כי לא כל הנשים שקינו להן בעליהן ונסתתרו אכן מובאות לבית המקדש לשתות את המים המרים. ויש לכך כמה גדרים שונים.

אין אשה שותה אלא אם כן היתה נשואה ממש, למעט ארוסה, וכל שכן שומרת יבם. אין אשה שותה אלא אם כן היו הנישואין כשרים, ואם היה איסור קבוע בנישואין הללו (אף שהם נישואין תקפים, שאינה יוצאת מבעלה אלא בגט) אינה שותה, בין שאיסור זה הוא מדברי תורה או מדברי חכמים. אשה שאינה מסוגלת ללדת אינה שותה, לפי שלא יוכל להתקיים בה הכתוב בפרשת סוטה ״ונזרעה זרע״. אין אשה שותה אם לא בא עליה הבעל קודם שנבעלה לאדם אחר. וכן אינה שותה אם האיש או האשה הם בעלי מומים כאלה שאין הם יכולים לקיים את הכתובים האמורים בפרשת סוטה כמשמעם — עיוורים, אילמים וחרשים, קיטעים וחיגרים.

לענין הכתובה נקבע הכלל שאשה שקינא לה בעלה ונסתרה ולא נבדקה במים המרים — אינה נוטלת כתובה (ואפילו כאשר מת הבעל לפני שהספיקה לשתות). מכלל זה יוצא רק המקרה שבו הבעל גורם מרצונו שלא תשתה האשה, בין כשהוא מוחל על הקינוי, או שבא עליה לאחר שנאסרה עליו.

האיש יכול לקנא לאשתו מכל גבר, אפילו הוא קרוב משפחה שלה או נכרי. אבל אינו יכול לקנא לה מקטן וממי שאינו איש (אשה או בהמה). במקום שהאשה נוהגת בפריצות ואין הבעל יכול לקנא לה משום שהוא נמצא במקום אחר, או שאינו בר-דעת בית דין מקנאים עבורו. קינוי זה מועיל כדי שתפסיד האשה את כתובתה, אבל אם הגיע הבעל או שנעשה שפוי לאחר מכן אינו משקה אותה על סמך קינוי זה.