הקדמות לתלמוד הבבלי · פסחים · הקדמה לפרק ז׳

וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי-אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ. אַל-תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם כִּי אִם צְלִי-אֵשׁ רֹאשׁוֹ עַל-כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּוֹ. וְלֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ. (שמות יב, ח-י)

בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל לֹא תוֹצִיא מִן הַבַּיִת מִן הַבָּשָׂר חוּצָה וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ. (שם יב, מו)

וַיְבַשְּׁלוּ הַפֶּסַח בָּאֵשׁ כַּמִּשְׁפָּט וְהַקֳּדָשִׁים בִּשְּׁלוּ בַּסִּירוֹת וּבַדְּוָדִים וּבַצֵּלָחוֹת וַיָּרִיצוּ לְכָל בְּנֵי הָעָם. (דברי הימים ב׳ לה, יג)

בפרק זה עוסקים בעיקר במערכת הדינים הקשורים באכילת קרבן הפסח. בתורה מצויים דינים רבים באכילת הקרבן: בדרך הכנתו — בצלי ולא באופן אחר; בחובת עשייתו — בטהרה ולא בטומאה; באיסור שבירת עצם בו, ובחובה לשרוף את כל הנותר ממנו. כל אחד ואחד מפרטי דינים אלה מצריך בירור בפני עצמו.

בהלכות צליית קרבן הפסח יש לברר מה נכלל במושג זה של צליה; האם יש רק דרך מסוימת אחת שבה חייבים לצלותו, או שמא כל דרך ראויה לכך. ובכלל, מהו המבדיל את הצליה מהבישול או מכל דרך אחרת בהכנת קרבן הפסח.

מורכב ומסועף מזה הוא הדיון בטומאת קרבן הפסח. כפי שיבואר בפרק העוסק בכך יש לעשות את קרבן הפסח, כמו את שאר כל הקרבנות, בטהרה, ואילו האנשים הטמאים נדחים בהקרבת הקרבן הזה לפסח שני. ואולם קיבלו חכמים — ודרשו זאת מן הכתובים — שאם הציבור כולו טמא, אין הוא נדחה לפסח שני אלא הכל עושים פסח ראשון בזמנו — ובטומאה. יש איפוא לברר מהי טומאה שאנו רואים אותה כפסול אצל האדם היחיד, והמחייבת אותו להידחות ולהקריב פסח שני, ובאלו מקרים רואים אדם שנטמא כחלק מהציבור שנטמא, אשר מביא את קרבן הפסח במועדו וכמות שהוא.

אף באיסור שבירת עצם יש לברר, על אלו עצמות חל איסור זה, מהו זמן חלותו של האיסור, והאם קיים איסור זה גם בפסח טמא ופסול כבפסח טהור וראוי.

וכן במצוות שריפת הנותר מקרבן הפסח, יש לברר מה ראוי ומה אין ראוי לשרוף בו, אלו חלקים הם מעיקר הקרבן ואלו נחשבים רק כפרש ועור ואין צורך בשריפתם.

אף לענין מקום אכילתו קבעה התורה שצריכים כל אוכלי קרבן פסח אחד להיות בבית אחד. ולכן יש לברר מה הן הגדרים של בית אחד ומהו בדיוק ״במקום אחד יאכל״. ובכל אלה — מה הם הדברים שחיובם הוא רק בבחינת מצוה ״לכתחילה״, אבל אין הם מעכבים ופוסלים כשכבר נעשו, ומהו עיקר המצוה שאין לוותר עליו כלל.

בירור הבעיות הללו והמסתעף מהן הוא עיקר ענינו של פרק זה.