הקדמות לתלמוד הבבלי · סנהדרין · סיכום לפרק ח'

מסורת חז״ל הנשנית הן בדברי המשנה והן בדברי האמוראים, מעמידה את הכתובים בפרשת בן סורר ומורה במשמעותם המדוייקת, ועל ידי כך מתמעטת האפשרות שדין זה יגיע אי פעם לכלל ביצוע. חכמים סיכמו את הדבר באמרם: ״בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות, ולמה נכתב — דרוש וקבל שכר״ (סנהדרין עא,א).

הגדרות אלה כוללות את הגבלת גילו של הבן הסורר והמורה, קביעת זמן קצר מאד (שלשה חדשים) בו צריך כל האמור בפרשה להתרחש, ההלכה כי הבן הסורר נענש רק לאחר שגנב מאביו ומאמו, נתפס והולקה בבית דין, וחזר ועשה כן. ועוד בכלל הגדרות אלה הפירוט לגבי הדברים המיוחדים שיזלול ויסבא. אלה לעצמם — נוסף לקושי הנפשי שבעצם הבאתו של בן לדין מוות בידי הוריו — עושים דין זה של הבן הסורר והמורה להלכה שאינה עשויה להתממש בפועל.

ואולם ״דרשה״ זו יש לה משמעות ו״שכר״, הן כהוראה לענייני חינוך והן בתחומים אחרים. לענין חינוך, יש בכך הוראה חמורה מאד של התורה המזהירה כנגד סלחנות יתירה, המביאה לבסוף לידי הדרדרות שהבן לא יוכל להחלץ ממנה, ואשר תביא אסונות על החברה כולה. ובדרך כללית יותר הרי יש לדין זה השלכות נוספות: ניתן יסוד הלכתי לאותם מקרים שבהם פוגעים באדם, ואף הורגים אותו, לאו דוקא כעונש על עבירה שעבר, אלא כדי למנוע ממנו ביצועה של עבירה שהוא מתכוון לעשותה.

דין הבן הסורר והמורה משמש איפוא כלימוד מוסרי כולל כמה גדולה החשיבות במניעת האפשרות לעבירה, ומשום כך קשור הוא לדין הגנב הבא במחתרת, שאף הוא, כמו הבן הסורר, אינו נהרג על החטא שחטא בגניבה, אלא משום החשש הרציני שהוא עומד לרצוח נפש. ומכאן לדין הכולל, שאינו כתוב במפורש בתורה, רק נרמז בה: הצלתו של נרדף שרודפים אחריו להורגו, או של נערה שמנסים לאנסה, אף על ידי הריגת הרודף. אכן, ככל שמרובה וגלויה יותר הסכנה שבנסיון לעבירה, מודגש הצורך לעשות למניעתה.

בדין הסורר והמורה יוזמת העונש היא רק בידי ההורים, אך תהליך השפיטה והענישה — בידי בית הדין. ואילו בדיני הבא במחתרת, ויותר מכן בדין הרודף, אין עוד בית הדין מתערב בדבר, אלא הדין נעשה בידי הציבור עצמו, בידי אנשים העומדים להפגע (בעל הבית) או בידי כל אדם הרוצה להגן על הנרדף ולהצילו מיד רודפו.

בכמה מהבעיות העקרוניות של פרק זה נדונה בהדגשה חשיבותן היחסית של מצוות שונות. מן השאלה מה הן העבירות שבהן יש רשות לציבור להתערב ולמנוע ביצוען עולה שאלה נוספת: מה הן המצוות שחייב אדם למסור את נפשו ולא לעבור עליהן. ואכן, בפרק זה מובאות הקביעות העקרוניות של ההלכה בנושא זה: רוב המצוות רשאי אדם (ויש אומרים: אף מצווה) לעבור עליהן מפני פיקוח נפש, בין מבחינה רפואית ובין על ידי אונס, חוץ משלוש עבירות חמורות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. וכל זאת — כאשר נעשה הדבר על פי רצונו של אדם פרטי. אולם כאשר יש גזירות שמד, שמטרתה להסיר את ישראל מן התורה, הרי חייב אדם למסור נפשו ולא לעבור על שום מצוה, אפילו היא רק תקנת חכמים או מנהג ישראל.