הקדמות לתלמוד הבבלי · זבחים · סיכום לפרק י'

בשאלת סדרם של הקרבנות, איזה מן הקרבנות קודם לחבירו, נקבעו כמה כללים מוגדרים. הכלל הראשון באשר לקדימתו של קרבן מסויים על פני חבירו הוא מידת תדירותו. ככל שקרבן מוקרב לעתים תכופות יותר, הריהו קודם בהקרבתו. מכלל זה נגזרת ההנהגה הקבועה בבית המקדש שקרבן התמיד (הקרב כל יום) הריהו קודם בהקרבתו לקרבן מוסף של שבת או ראש חודש וכיוצא בזה.

כלל קובע שני באשר לקדימתו של קרבן מסויים על פני חבירו הוא מידת קדושתו: כל המקודש מחבירו, הריהו קודם לו בהקרבתו. אמנם מעתה מתבקשות הגדרות הקובעות את מידת הקדושה של הקרבנות. ההגדרה הראשונה הקובעת את מידת קדושתם של הקרבנות הריהי שיוכם לקבוצת ״קדשי קדשים״ (חטאת, עולה, אשם, שלמי ציבור) או ״קדשים קלים״ (תודה, איל נזיר, שלמים, בכור, מעשר בהמה).

ובקרב הקרבנות השייכים לאותה קבוצה, מתקיימות הגדרות קדושה שונות. כך, הכפרה של הקרבן הריהי מהווה מדד למידת קדושתו. מכלל זה למשל נגזרת ההנהגה שזריקת דם החטאת קודמת לזריקת דם העולה, בשל כפרתו של קרבן חטאת (המכפרת על העובר בשגגה עבירה חמורה שזדונה כרת) לעומת דם העולה (שאינו בא לכפרה, ואינו מרצה אלא לחייבי מצוות עשה).

אופן הקרבת הקרבן, כמה ממנו מוקרב על המזבח, אף הוא משמש מודד למידת קדושתו על פני חבירו. מכלל זה למשל נגזרת ההנהגה שהקטרת איברי העולה קודמת להקטרת איברי החטאת, כיון שאיברי העולה עולים כליל על אש המזבח, בעוד החטאת רק אימוריה קרבים. או בדומה לכך, זריקת דם החטאת (שדמה ניתן על ארבע קרנות המזבח ושיירי דמה ניתנים על יסוד המזבח) קודמת לזריקת דם האשם (שדמו ניתן רק על שתי קרנות המזבח).

אכן, יש ובקרבן מסויים צד אחד בו הריהו מקודש יותר מחבירו (ולכן, קודם לו בהקרבתו), ואילו בצד אחר בו חבירו מקודש ממנו (והוא הקודם בהקרבתו). וכך, אף שכאמור זריקת דם החטאת קודמת לזריקת דם העולה בשל כפרתו היתירה, הקטרת איברי העולה כאמור קודמת להקטרת איברי החטאת בשל אופן הקרבתו.

כלל נוסף הקובע לענין קדימה בקרבנות השונים הוא הכשרתו את בעליו. מכלל זה נגזרת ההנהגה שאף שכל קרבנות החטאת קודמים לקרבנות האשם השונים (מכח הכלל של ״המקודש מחבירו״), עם זאת הקרבת אשם מצורע קודמת להקרבת חטאתו, כיון שהאשם (אשר גם דמו ניתן על גופו של המצורע) מכשיר את המצורע שהתרפא מצרעתו לאכילת קדשים ולבוא למקדש.

ככלל, אותם כללים של קדימה בהקרבת הקרבנות תקפים אף ביחס לקדימה באכילתם. אכן, יש באכילת קרבנות מרכיבים המצריכים קביעות נוספות. כך למשל, באכילת אותו סוג קרבנות, הקרבן שזמן אכילתו קרוב יותר להסתיים קודם לקרבן שזמן אכילתו רב יותר. מכלל זה נגזרת למשל ההנהגה ששלמים (שזמן אכילתם הקבוע הוא שני ימים ולילה אחד) שהוקרבו אתמול קודמים באכילתם לשלמים שהוקרבו היום. אכן, חלקו חכמים איזה קרבן יש להקדים במצב בו הכלל שהמקודש קודם מורה להקדים קרבן אחד על חבירו (כגון שהראשון קדשי קדשים והשני קדשים קלים) ואילו כלל המעניק העדפה למי שזמן אכילתו מועט מורה להקדים את חבירו (כגון שלמים שהוקרבו אתמול וזמן אכילתם היום בלבד, וחטאת שהוקרבה היום, שזמן אכילתה היום והלילה שאחריו).

ומתוך כך, עוד עוסק פרקנו בדרכי האכילה של הקרבנות הנאכלים, ונקבע שרשאים הכהנים לאכול את הקרבנות כרצונם, אם בדרכי הבישול ואם בדרכי התיבול. אכן אם כתוצאה מדרכי התיבול, עשוי להיגרם הפסד לתבלין של תרומה הניתן בקרבנות — אסור הדבר.

בענין שמן הניתן לכהנים, מוסכם על הכל כי מותר השמן של מנחות ישראל וכן לוג שמן של מצורע ניתנים לכהנים, ואילו שמן של מנחות כהנים הריהו ניתן על גבי האישים.

סוכם להלכה כי יכול אדם להתנדב שמן למזבח, ודינו כמנחה — שהוא נקמץ ושייריו לכהנים.

אגב זה נידון עניינו של יין. שיכול אדם לנדב יין, והוא מנוסך כולו לשיתין של המזבח, ואינו נשרף על גב המערכה.