הקדמות לתלמוד הבבלי · בכורות · סיכום לפרק ג'

שני נושאים עיקריים בפרק זה, הראשון — המשך הדיון בספקות הבכור, והשני — איסור גזיזת הבכור.סוכם כי הקונה בהמה מן הגוי וילדה אצלו זכר, אם לא ידוע לו שכבר ביכרה — הרי זה ספק בכור, בין כשקנאה קודם גיל הלידה הרגיל — שמא כבר הפילה ולד, ובין כשקנאה לאחר הזמן בו בהמה יולדת — שמא עדיין לא ילדה. וספק זה אינו אלא בקונה בהמה מן הגוי, אבל בקונה מישראל — הרי זו בחזקת שכבר ילדה, מפני שאם לא ילדה היה המוכר מודיע לו, מחמת איסור שיש בדבר.

בתוך כדי העלאת האפשרות שבהמה כבר ילדה קודם זמנה, נאמרו גם סימני הולד: בבהמה דקה הריהו טינוף, בבהמה גסה — שליה, ובאשה — שפיר (צורת עובר) או שליה. ומה שאמרנו שטינוף הוא סימן ולד בבהמה דקה — לא כל טינוף בכלל זה, אלא כל שיאמרו הרועים שהוא סימן ולד. ואין טינוף בפחות משלושים יום, ואם נתעברה הבהמה בחות משלושים יום לאחריו — אין זה טינוף הפוטר. ובבהמה גסה, לא רק שליה מהוה סימן ולד, אלא גם אם הפילה גוש דם — חזקה שהיה שם ולד. ומכל מקום, אינו מטמא במגע ובמשא כדין נבילה, מפני שכבר נימוק ונתבטל ברוב דם. דין זה הובא כראיה לשאלה דנו בה באריכות בפרקנו, האם דבר שנתבטל ברוב — טומאה זו עומדת בעינה, או שמא בטלה ממנו טומאתו מכל וכל.

דנו חכמים בפרק זה האם העובדה שהבהמה מניקה מהוה ראיה ודאית לפוטרה מן הבכורה, והוכרע להלכה כי אם קנה בהמה מניקה — הרי זו בחזקת שילדה, ופטורה מן הבכורה. כיוצא בזה דנו חכמים האם ולד היונק מן הבהמה מוכיח בודאות כי זו אמו, או שמא בהמה מרחמת על ולד שאינו שלה ומניקתו.

תוך כדי הדיון בספק הנוגע לבהמה אם ביכרה או לא ביכרה, נגעה הגמרא בשאלות שונות הנוגעות להליכה אחר הרוב, ובעיקר נתברר כי אף שבכל דיני התורה הולכים אחר הרוב, ואין חוששים למיעוט — אין הדברים אמורים אלא ברוב המצוי לפנינו, אבל ב״רובא דליתא לקמן״ יש מקרים בהם חוששים למיעוט.

בחלקו השני של הפרק דנו חכמים באיסור גזיזת הבכור. וסוכם כי אף שיש איסור לגזוז את הבכור, אין הדברים אמורים אלא בדרך גזיזה, ולא בתלישה. וכן אין הדברים אמורים אלא במקרה שמתכוון לגזוז, אבל אם צריך למקום השיער כדי להראות לחכם את המום — הרי זה מותר לתלוש את שיער. וכדרך שנאמרו הדברים לגבי איסור גזיזה של הבכור, כך השוחט בהמה ביום טוב רשאי לתלוש את השיער, מפני שאין זה בכלל איסור גוזז, אלא עוקר דבר מגידולו כלאחר יד.

שער הבכור שנפל בו מום מותר מדין תורה, ומכל מקום חכמים אסרוהו גם לאחר שמת, שמא יבוא להשהות את הבכור כדי ליהנות משערו, ושמא לא ישחטנו בזמנו, וכן יבוא לידי מכשול של גיזה ועבודה בבכור. ואף שנחלקו חכמים בהיקפו של איסור זה, סוכם כי שיער זה אסור בכל אופן, בין אם תלשו בכוונה ובין אם נתלש מאליו; בין אם מת וגופו אסור בהנאה, ובין אם נשחט ושערו שעליו מותר; בין אם נשר קודם שהתירו מומחה בשחיטה, ובין אם נשר לאחר מכן. השוחט את הבכור, ויש עליו צמר שאינו מחובר לגופו, הנראה מן הגיזה מותר ושאינו נראה מן הגיזה — אסור, כדין כל צמר הנושר ממנו בחייו.