הקדמות לתלמוד הבבלי · בבא קמא · סיכום לפרק ג׳

בפרק זה נדונים כמה נושאים, הראשון — דיני התקלות ברשות הרבים שגורמים אנשים, בין בגופם ובין ברכושם. השני — בשנים הנתקלים ומזיקים זה את זה, בין שהם בני אדם או בעלי חיים. השלישי — בהבדל בין נזקים שמזיק אדם ובין הנזקים שמזיק בעל חיים, והרביעי — במקום שיש ספק לגבי הניזק והמזיק.

כשם שאדם אחראי לנזקים שמזיק בגופו, כך הוא אחראי לנזקים שהוא גורם על ידי רכושו. בכלל סוכם כי כל תקלה שאדם מניח ברשות הרבים, מרצונו או מחמת רשלנות (אבל לא אם היה אונס בדבר) הריהי בגדר בור, וחייב על הנזקים שאירעו מחמת תקלה זו. בין שהניח כלי, או שפך מים או הוציא פסולת לרשות הרבים — חייב בנזקי אדם ובהמה ופטור בנזקי כלים וכדין בור. ולא עוד אלא שחכמים קנסו את המניח דברים מזיקים ברשות הרבים שיהא אותו דבר מותר לכל (אלא שנחלקו אם מורים כן למעשה בפרהסיא).

שנים שהיו מהלכים במקום שמותר להם ללכת בו ובאופן שבו נוהגים ללכת באותו מקום, וגרמו נזק האחד לחבירו, בין בגופם בין ברכושם — המזיק פטור. ואם היה אחד מהלך באופן שאין לו רשות ללכת (כגון שהיה רץ או נעצר ולא הזהיר) והזיק — הריהו חייב. שנים שהזיקו זה את זה, אומדים את דמי הנזק המגיעים לכל אחד, ומי שתשלום נזקו גדול מתשלום נזק חבירו — ישלם לחבירו. והוא הדין אם היו אלה שני בעלי חיים שהזיקו זה את זה, או אדם ובהמה או שתי בהמות, או שור תם ומועד. ובכל מקרה דנים לפי שיעור התשלומים שחייב כל אחד לשלם כמזיק לעצמו.

אגב כך דנו בשור תם שנגח והמית, ששור תם שהזיק נעשה כשייך בחלקו לניזק, ולא רק כמשועבד לתשלומים. ומאידך, הנבילה עצמה שייכת לניזק, אלא שאם עלה ערכה משעת מיתה מנכים את דמי עליית המחיר משיעור הנזק.

יש סוגי נזקים שחייב בהם רק אדם שהזיק לחבירו — בתשלום בושת צער ריפוי ושבת. וכן רק אדם שגרם בעצמו לעבדו לאבר אחד מראשי איברים חייב לשחררו. ומאידך, יש דברים שאדם פטור בהם מתשלום נזקים, משום שבשעת הנזק עבר עבירה שיש עליה חיוב מיתת בית דין, שהוא חיוב חמור וגדול מהחיוב הממוני שבתשלום נזק, ואין השור נפטר מחמת טעם זה.

אם לא היה ברור איזהו השור המזיק (שהיו שני שוורים מעורבים בכך, תם ומועד או גדול וקטן) ולא ברור איזה מהם הזיק לבהמה אחרת, והניזק טוען שהיה הדבר באופן שיקבל תשלום גדול יותר והנתבע טוען שאינו כן, הכלל הוא שהמוציא מחבירו עליו הראיה, ואם אינו מביא ראיה — אינו מקבל דבר. ולענין זה אף אם הודה המזיק בדבר שלא טען התובע אין הודאתו מחייבת אותו. שהטוען לחבירו חטים והודה לו בשעורים שדמיהם פחותים — אף שעורים אינו מקבל מכוח ההודאה.