הקדמות לתלמוד הבבלי · גיטין · סיכום לפרק ו׳

בדיני שליחות למסירת הגט סוכם כי הבעל יכול למנות שליח (כלשהו, ואפילו אשה) להולכה ואילו האשה יכולה למנות הן שליח (איש או אשה) להולכה (ואז יחול הגט כשיגיע לידה) או שליח לקבלה (ואז חל הגט משיגיע לידי השליח). צריך שיהיו שני עדים בזמן מינוי השליח לקבלה, וכן שני עדים הרואים שנמסר הגט לידי שליח זה. כאשר נעשה הדבר כדין - חל הגט מיד, ואין הבעל יכול עוד לבטלו. אשה שמינתה שליח לקבלה צריכה לחשוש עם מנויו שמא נזדמן לשליח לקבל את הגט מיד מן הבעל (או שליחו) ואסורה לאכול בתרומה. כיון שאין קטן יכול למנות שליח, הרי רק אשה בוגרת יכולה למנות שליח לקבלה, או שהאב ממנה שליח כזה עבור בתו הקטינה.

במינוי שליח לכתוב ולתת גט לאשה סוכם כי צריך הבעל לומר בנוסח שאינו משתמע לשני פנים שרצונו לגרש את אשתו, ואם אמר בנוסח שאינו חד־משמעי אין השליחים יכולים לתת גט עבורו. למרות שהאומר רק ״כתוב גט לאשתי״ אינו נחשב כמי שמינה שליחים לגרש את אשתו, מכל מקום אם היה במקום סכנה, בין שהוא יוצא ליהרג או שיוצא למסע ארוך או שהוא חולה מסוכן - מניחים שלא היתה כוונתו לכתיבה בלבד אלא ממש לגירושין, וכן עושים עבורו. וכן נוהגים לגבי אדם המצוי במקום סכנה, שאין מדקדקים הרבה לברר את זהותו, שמא יגרום הדבר לעגן את האשה. אדם בריא שאמר ״כתבו גט לאשתי״, אין אומרים שנתכוון לגירושין. אבל אם נתברר שהתכוון להתאבד אחר כך - הרי זה מינוי תקף, ומחמת טרדתו לא אמר את הנוסח הראוי.

האומר לשנים לתת גט לאשתו - התכוון שהם עצמם יכתבוהו ויתנוהו, ואינם רשאים למסור תפקיד זה לאחר. ואם אינם יודעים לכתוב - ילמדו ויכתבו. אמר לחבורה של בני אדם לכתוב גט לאשתו - אחד מהם כותב וכל השאר חותמים. ואם אמר להם בלשון ״כולכם״ - הרי כולם חייבים לחתום בו, ואם ארע שלא חתמוהו כולם (אפילו כאשר מת אחד מהם), כיון שאינם יכולים לקיים — התנאי אינו גט. ואם רצונו שלא יהא מכשול בדבר, צריך לפרש ולומר שאין כוונתו לכולם אלא לכל אחד מחבורה זו.