הקדמות לתלמוד הבבלי · שבועות · סיכום לפרק ד'

מאחר שנאמר בתורה ״והוא עד״ משמע שאין דין שבועת העדות חל אלא על הראוי להעיד באותו נושא. ולכן הפסולים לעדות בכלל (כגון נשים ועבדים ורשעים) בין מדברי תורה (כגון הגזלנים) ובין מדברי סופרים (כגון המשחקים בקוביה) וכן המלך שאינו מעיד — אינם בכלל זה. וכיוצא באלה, אף מי שאינו ראוי להעיד באותו מקרה משום שהוא קרוב או נוגע בדבר.

אין מתחייבים משום שבועת העדות אלא בעדות של דיני ממונות (אף שהמצוה להעיד היא בכל עדות), ודווקא כאשר יכול התובע להוציא ממון מן הנתבע על ידי עדות זו. ולכן אין הבדל אם תובע ממנו להעיד בענין ממון או קנס, שעל שניהם חייב משום שבועת העדות. אבל אינו חייב כאשר העדות היא בעניין הבטחה שאי אפשר לאכוף אותה, או כאשר הנתבע פטור מתשלום הממון מטעם אחר (כגון כאשר שהוא חייב בעונש מות). ומטעם זה אין דין שבועת העדות חל אלא על שני עדים שמחייבים ממון בעדותם (ולא עד אחד), ודווקא כאשר אין עדים אחרים היכולים להעיד באותו נושא.

אין העד מתחייב משום כפירה בעדות אלא כאשר הוא אומר בבית הדין דווקא שאינו יודע בעדות, ואינו חייב על הכחשה במקום אחר. וכן אם נשבע שלא יעיד — אינו חייב משום שבועת העדות אלא משום שבועת שוא (כמבטל מצוה).

לענין שבועת העדות אין הבדל אם העדים נשבעים בעצמם בפיהם או שמושבעים על ידי התובע ומקבלים את השבועה. אבל אין חיוב זה אלא כאשר התובע (ולא בנו או אדם אחר) מקדים ומייחד אותם כעדיו ודורש מהם להישבע. ואין השבעת העדים חלה אלא אם כן מדובר בעדות שהיתה קיימת בשעת השבועה, ולא בעדות שתהא בעתיד.

נוסח שבועה זו אינו קבוע, אלא שהכרחי שיזכיר בה שם ה׳ (בין שמו המפורש ובין שמות אחרים) או שיזכיר כינוי שמשמעו שהוא מתייחס לה׳ בלבד (ולכן המשביע בתורה — אינה שבועה, אבל המשביע בנותן התורה — שבועה היא). אף לענין קללת אדם מישראל (בין מקלל עצמו ובין מקלל חבירו) הרי זו קללה בכל אלה. אבל לענין מקלל אביו ואמו — אינו חייב סקילה אלא כשמקלל בשם. אין קללה אלא כשמפרש את הדבר, אבל כשאומר בלשון שרק משתמעת ממנה קללה (״יברכך ה׳ אם...״) אינה בגדר זה.

העד מתחייב על שבועת העדות כאשר הוא כופר בעדות במזיד, בין שהוא מזיד גמור, או שלא ידע בחיוב הקרבן אף שהזיד בהכחשת העדות. אבל מי ששכח את העדות וסבור שנשבע באמת — פטור. וחייב העד המושבע להביא לכפרתו קרבן עולה ויורד. המושבע פעמים אחדות על אותה עדות — אינו חייב אלא קרבן אחד, אבל אם השביעוהו במפורש על פרטים שונים בעדות — חייב על כל אחת ואחת.

אגב העיון בדיני שמות וכינויים מגדירים גם מה הם השמות הקדושים שאסור למחקם מן הכתב, וכן מסבירים שבמקומות שונים במקרא לא כל הקרוי בשם הוא אכן שם קודש.

ובתוך דיני העדות דובר בהרחבה בענין של ״מדבר שקר תרחק״, שיש בכללו ענינים הרבה, ועיקרו — שכל דבר שאינו אמת או שגורם לעיוות הדין צריך להתרחק ממנו, גם כאשר לא היה זה שקר גמור.