הקדמות לתלמוד הבבלי · בבא בתרא · סיכום לפרק ה׳

כדרך שאמרו במכירת בתים ומבנים שונים, כך אמרו במוכר ספינה, שהקונה אותה סתם זכאי לחלקים המצויים בה ומשמשים לצורכה, ורק אם פירש ״כל מה שבתוכה״ נקנה לו כל המצוי בה, ואף מה שאינו משמש לצורך הספינה, כגון העבדים והסחורה שבתוכה.

יש דברים שונים שיש להם קשר זה לזה, אבל לענין מיקח וממכר פעמים שמכירת האחד משמעה מכירת שניהם, ופעמים שאינו כן. כגון המוכר צמד בקר (עול המשמש להנהגה של שני שוורים) — אינו מוכר את הבקר, ולהיפך. וכן המוכר את הקרון — לא מכר את הפרדות המושכות בו, והקונה חמור לא קנה את כליו. הקונה פרה אינו קונה עמה את העגל, ומאידך, הקונה אתון — קונה עמה את הסייח. הקונה ראש בהמה גסה אינו קונה עמה את הרגליים, ואילו הקונה ראש בהמה דקה קונה עמה את הרגלים. וההבדל בין הדברים תלוי בלשון המקום ובמנהגו.

בענין זה נפסק עקרונית שדמים אינם ראיה להגדרת הנכס הנמכר. ולהלכה, אם ההפרש הוא בכדי שהדעת טועה חלים על עסקה זו דיני אונאה רגילים, ואם בכדי שאין דין הדעת טועה — הרי זו מתנה.

המוכר בור או שובך או אשפה — הרי זה מוכר את כל שיש בהם, שעיקר המיקח לשם כך נעשה. ומצד אחר, אם מוכר אדם את פירות השובך או הכוורת שלו, אמרו חכמים שצריך הקונה לשייר למוכר, כדי שיוכל אף הוא להמשיך את קיום השובך או הכוורת. וכיוצא בזה הקונה אילן מחבירו.

הקונה שלושה אילנות בשדה חבירו, הרי זה קנה את הקרקע שביניהם וחוצה להם, לצורך עבודת האילן. והקונה פחות מזה אינו קונה אלא אילן בלבד, כל עוד חי אותו אילן.

בדיני מכירה בכלל אמרו שהמוכר לחבירו דבר בחזקת שהוא יפה ונמצא רע, או להיפך — מי שמפסיד בדבר מותר לו לחזור בו. אבל אם מכר דבר ונמצא שמכר לו מסוג אחר — הרי זו טעות לשני הצדדים ושניהם יכולים לחזור בהם.

המוכר דברים לחבירו במדידה, אף שכבר הסכימו ביניהם על המחיר, הרי יש הבדל ברשות מי עשו את המיקח — ברשות המוכר, ברשות הקונה, או ברשות שאינה של שניהם. ויש להבחין בענין זה בין רשות הרבים, סימטא, ורשות היחיד. כמו כן יש הבדל בכליו של מי מודדים — בכלי המוכר, בכלי הקונה, או בכלי של אדם אחר. ודבר זה יש לו חשיבות מעשית, הן לענין זכות כל אחד מהם לחזור בו אם נשתנה המחיר בינתיים, והן לגבי האחריות לכלי ולתוכנו.

ענייני מיקח וממכר של דברים שבמידה, ובדרך כלל דברי מאכל, כרוכים פעמים רבות במי ששולח ילד לקנות עבורו דבר מה מן החנווני, ובענין זה נפסק שהשולח קטן ובידו כלי לקנות דבר מה ותשלום, החנווני אחראי על הכסף ועל הסחורה ששפך לתוך הכלי, אבל אינו אחראי לכלי אלא אם כן נטלו להשתמש בו.

דרכי הקנין במיטלטלים הן שונות, כל הדברים נקנים על ידי הגבהה, ואף ברשות הרבים. ודברים כבדים וגדולים שקשה להגביהם נקנים במשיכה. ואין משיכה קונה אלא במקום שהוא שייך לשניהם, אבל לא ברשות הרבים. ודברים שיש טורח גם במשיכתם, כגון ספינה — נקנים במסירה והוא קונה דווקא ברשות הרבים או בחצר שאינה של שניהם. ויכול גם לקנות מיטלטלים אגב הקרקע שהם מצויים עליה, או בקנין סודר (שהוא ביסודו קנין חליפין). קנין של שטר מצריך מסירה וגם כתיבה של שטר נוסף, שאותיות אינן נקנות במסירה בלבד.

במכירת מוצרים רבים אמרו חכמים שצריך המוכר להקפיד שלא ייגרם הפסד לקונה על ידי פגם במשקל או במידה, וצריך לדאוג לתקינות המידות ולמדידה בדרך מדוייקת. וכל שאינו מקפיד בכך, ובוודאי מי שנוהג במדידה בדרך שיש בה מרמה, הרי זה גוזל את הרבים.

בפרק זה יש כמה וכמה דברים של אגדה. ועיקרם אגב הזכרת הספינה בסיפורי דברים הבאים כאילו לתאר מסעות חכמים בימים ובמדבריות. ומעשים אלה נעשים דרך לרמז על עניינים מרובים בטבעו של העולם, במאורעות ההסטוריה ובחזון לעתיד.